הדרשה על ההר

 

 

 

הדרשה על ההר

  בין השורות

 

מאת: אלן רודנר

מאנגלית: ענת אפרת

 

 

פתח  דבר

התורה - היא מדע טהור

מדע - הוא האמת על 'איך הדברים עובדים'

התמסורת - היא ביחס לנסיבות

כנות - היא התנאי המוקדם

אהבה - היא הכוח

'שלום' - הוא התוצאה הסופית

אחווה - היא ההגשמה

               

הקדמה

הדרשה על ההר היא הטקסט המדהים ביותר שנוצר בתרבות הנוכחית שלנו. אינני יודע עד כמה תצטרכו להרחיק אחורה בזמן כדי לומר 'התרבות שלנו', אבל לפחות אלפיים שנה. הברית החדשה מוכרת כקטעים מהתורה של תקופתה. 'השפה' באה מן התנ"ך (הברית הישנה). היא מדברת אל העולם, אולם עליה להתחיל היכן שהוא.

העבודה של ימינו היא אותה העבודה כמו שתמיד הייתה, אלא שהיא מובאת בשפה ובנסיבות העכשוויות. היא משלבת את אותם העקרונות – תוכניתה אבולוציה. המשמעות שלה נמצאת באזור שונה לחלוטין מהדברים שאנחנו מחשיבים בדרך כלל. אזור 'בלתי-נודע' – העוסק, בעצם, ב'עולם הבא'. אף שהוא בלתי-נודע, ניתן לפרקים להריח אותו, לגעת בו או לחוש בו באינטואיציה. אך בחלקו המכריע, הוא בלתי-נודע. אם כן, כיצד מדברים על הבלתי-נודע?

 

הדרשה על ההר

)חלק 1(

14 לפברואר 2004

 

נתחיל עם:

'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הֲמוֹן הָעָם וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיֵּשֶׁב שָׁם וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו׃ וַיִּפְתַּח אֶת פִּיהוּ וַיּוֹרֶה לָהֶם לֵאמֹר׃'

נעצור כאן ונבחן את הפתיחה הזאת במושגים אזוטריים/פסיכולוגיים.

'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הֲמוֹן הָעָם וַיַּעַל אֶל הָהָר.'

זה כאשר משהו גבוה בך – כאשר התודעה עצמה בתוכך – נעשית ערה לקהל ה'אניים' הקטנים הקיים בך. 'אני' רוצה את זה, 'אני' לא רוצה את זה, 'אני' אוהב את זה, 'אני' לא אוהב את ההוא. וכן גם, ההוא אוהב 'אותי' או לא אוהב 'אותי', דבר המעיד גם הוא על כאילו 'אני' נוסף. כולם 'אניים' שונים. 'אני' כלפי אמא שלי, 'אני' כלפי החבר שלי, 'אני' כלפי הבנקאי שלי. כשהתודעה עצמה רואה את כל מגוון ההזדהויות ו'האישויות' הללו – כל ההמון הזה – או אז היא נפרדת. ה'אני' הצופה רואה את ריבוי ה'אניים' הקטנים, רואה דיו ונוכח כי זה שרואה, שעורך את כל התצפיות – הוא ה'אני' האמיתי. כאשר אני רואה את זה – אני נוכח.

זה מה ש'אלוהים' אמר. משה שאל את אלוהים במעמד הסנה הבוער 'מי אתה?' והתשובה הייתה, 'אהיה אשר אהיה'.

לכן כש'האני הצופה' רואה את ריבוי ה'אניים' הקטנים הוא מזהה את עצמו כ'משהו אחר' – משהו שונה בתכלית.

'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הֲמוֹן הָעָם וַיַּעַל אֶל הָהָר.'

כאשר 'הגבוה' בך רואה את הביטויים הנמוכים, אפילו כאשר הוא נתון בקרבם, ישנה הפרדה.

'הוא' עולה – 'אל ההר'

'וַיֵּשֶׁב שָׁם וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו׃ וַיִּפְתַּח אֶת פִּיהוּ וַיּוֹרֶה לָהֶם לֵאמֹר׃'

מיהם ה'תלמידים'? בשפה אזוטרית היינו מכנים אותם 'אניים' של העבודה.

'וַיּוֹרֶה לָהֶם לֵאמֹר׃'

זה כאשר הגבוה בך מזכיר, אומר לנמוך.

'אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃'

אשרי ה'אניים' [עניי הרוח] אשר זוכרים את 'הצורך שלהם באלוהים' – הצורך בנוכחות הגבוהה והאמיתית שלהם  עצמם – הנוכחות של 'אלוהים שבתוכם'.

אם כאשר אדם מזדהה עם 'אני' קטן, הוא יכול לזכור את הצורך שלו באלוהים, בנוכחות העמוקה שבתוכו, בשלמות – אז 'כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃'

אתם יודעים איפה נמצא אלוהים? אלוהים נמצא ב'מלכות שמיים' – ברמה הגבוהה יותר בתוך עצמך – במקום המושלם השלו והאוהב. אם כך, אשרי אלה המכירים בצורך שלהם לזכור את הגבוה בתוכם. כיוון שכאשר אתה זוכר, אתה נמצא עם 'אלוהים במלכות שמיים', עכשיו. זה נשמע מוגזם?

'אַשְׁרֵי הַמִּתְאַבְּלִים כִּי הֵם יְנֻחָמוּ׃'

המתאבלים [מלאי הצער] – לא ה'אניים' הקטנים הכועסים, לא ה'אניים' הקטנים המאוכזבים, לא ה'אניים' הקטנים הביקורתיים. כי אם אלה המתאבלים, לנוכח ההכרה בַּאמת העצובה של הרמה הנמוכה יותר, ובו בזמן, אינם מדמיינים שזה יכול להיות אחרת ברמה הזאת. הם רואים אותה כמות שהיא.

'...כִּי הֵם יְנֻחָמוּ׃'

נחמה – הם יגיעו להבנה אשר תהיה יותר מאשר גמול עבור ההיווכחות וה'צער' שבא כתוצאה ממנה. הם ימצאו הבנה, הם ימצאו נחמה, הם יתעוררו לחיים.

מהי, באופן כללי, נחמה? אתה מקבל בתמורה משהו ששווה להתאמץ בעבורו. מה, מלבד הבנה, שווה מאמץ? למה עוד יש בכלל ערך? אולי לאורגזמה? אשרי המתאבלים, כי תהיינה להם אורגזמות?... לא, נאמר כאן נחמה. נראה כי ה'נחמה' הכי גדולה שאנשים רוצים מצויה במילה הזו שמתחילה ב'א'. אבל אני אומר לכם, שיש דברים הרבה יותר טובים שממתינים לנו ונמצאים תחת הכותרת 'הבנה שבאה כתוצאה מהיווכחות'.

'אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי הֵם יִירְשׁוּ אָרֶץ׃'

הענווים יירשו את ה'ארץ'. אם כן, מה היא 'ענווה'? ובכן, לא גאווה, לא חמדנות, לא מגיע לי. לתינוקות, לעוללים, יש ענווה – הכול נראה להם מדהים כל כך. מתוך ענווה הכול מדהים. "תודה"! להיות תלמיד, כאשר הדבר היחידי שעליך לעשות הוא ללמוד. אינך יכול רק לעמוד פעור-פה בשקיעה, על פסגת הר, משקיף על הים, לא די בכך. זה בברור לא מספיק. לפעמים עליך לקרוא ספר, לפעמים עליך לבדוק מה קורה ב'עולם התחתון'. אנחנו חיים בעולם התחתון מזה זמן רב – מבעית, חשוך, מלא פחדים, תוקפני, כפייתי, תחרותי, מר. הדבר היחידי שחסר שם זו ההיווכחות בכך שכל זה כל כך עצוב. בדרך כלל אנשים אפילו לא מרגישים שזה עצוב, הם רק מגיבים לכאב האישי וחסר-החשיבות שלהם עצמם.

'...הָעֲנָוִים – יִירְשׁוּ אָרֶץ׃'

אם אינך עסוק כל כולך בלרצות, לתפוס ולהחזיק, אז עשויה להיות לך מספיק אנרגיה כדי לשים לב למה שבעצם יש לך. לא למה שעשוי היה להיות לך, אלא למה שאכן קיים ברשותך. ומה שקיים ברשותך, באופן הכי בסיסי, הוא הגוף שלך. אתה נמצא בתוך גוף, והוא ה'ארץ' שלך. הגוף שלך עשוי מחומרי הארץ והוא אמור להיות 'ברשותך'. כעת הוא אינו ברשותך משום שאינך מכיר אותו! אתה מכיר אותו באופן תיאורטי, אבל עדיין אינך באמת בתוכו. המודעות שלך, הרגישות שלך נאכלת כעת על ידי חלומות 'מתוקים'.

'stars shining right above you

night breezes seem to whisper i love you

birds singing in the sycamore trees

dream a little dream of me.'

'...יִירְשׁוּ אָרֶץ׃'

שוב, זה כאשר האנרגיה שלכם לא מתכלה ומתבזבזת על התמונה שיש לכם לגבי העתיד, העבר, או ההווה. לכל תא, איבר, עצב, חוש, יש את המקביל לו במוח. כאשר אנחנו רגישים לגוף, אנחנו יוצרים חיבור בין התודעה שלנו לבין הפיזיולוגיה שלנו. זה דבר גדול. הוא מרחיב את המוח שלכם לעובדה ולא רק לחשיבה מתוך משאלת לב.

אם כן, ממה שנאמר כאן נראה שכדי ליצור חיבור אתה צריך 'ענווה'. כלומר, לא להיות בובה גאה, יהירה, יומרנית, נאחזת ואגרסיבית. ענווה מאפשרת לך להיות מודע לגוף שלך ולהיות מודע בתוכו – ועל ידי כך אתה יורש את ה'ארץ', כך שהגוף שלך הוא יותר מאשר רק דמות יהירה במראה.

'אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְמֵאִים לִצְדָקָה כִּי הֵם יִרְוָיֻן׃'

ובכן, מה תאמרו על זה! לא נאמר 'הם רעבים וצמאים לכך שהדברים יתנהלו כרצונם; רעבים וצמאים למוניטין שלהם; רעבים וצמאים לריגושים שלהם'. לא, זה לא מה שנאמר – נאמר:

'...הָרְעֵבִים וְהַצְמֵאִים לִצְדָקָה...'

למי בכלל אכפת? זהו, דרך אגב, ה'גבוה' המדבר אל ריבוי ה'אניים' שבדרך כלל עסוקים בהשגחה על ה'אינטרסים' המידיים שלהם שאיתם הם נוטים להזדהות לחלוטין. אתם מצליחים לעקוב אחר הדברים? יופי!

'אַשְׁרֵי בַּעֲלֵי רַחֲמִים כִּי הֵם יְרֻחָמוּ׃'  [בעלי רחמים=רחמנים]

מהי 'רחמנות'? המילה 'רחמנות' בעברית היא מילה חזקה מאד. את המילהmercy  שומעים באנגלית רק לעתים רחוקות.

תמרה: חמלה?

כן, במידת מה – אבל במילה רחמנות כלולה מעין 'סלחנות'. יכולה להיות לכם רחמנות כלפי פושע, למשל. רחמנות מצביעה על ריכוך של החוק, או שלא מענישים אדם כפי ש'מגיע לו'. בדרך שאנו משתמשים לרוב במילה הזו, קיים בה אלמנט של 'שיפוט'. זה כמו להכות מישהו במקל משום שעשה משהו 'רע', ואז לומר: 'בסדר, אני נהנה מזה, אבל אני אפסיק – יש בי רחמנות'. זוהי מילה משונה. שופט יכול, למשל, לשלוח מישהו לכלא לעשרים שנה, אולם אם האדם ביצע את הפשע כדי להאכיל את הילדים שלו, רחמי השופט עשויים להתעורר. זה אפשרי. בדרך כלל בתי המשפט אינם ידועים במידת הרחמים שלהם.

אני רוצה לחזור קצת אחורה. כאן אנו עוסקים בדרשה על ההר של ישו (יְ-הוֹ-שֻׁ-עַ). אני חושב ש'הבעיה' שלו עם היהודים הייתה שהם יותר מידי הסתמכו על החוק. התורה מלאה בחוקים. נראה שרחמנות בהחלט הייתה בו. אולי הוא אפילו נחשב במובהק כַּרחמן. הייתה בו כזאת רחמנות, שכאשר הרומאים מסמרו אותו לצלב הוא אמר: 'סלח להם אבי, הם אינם יודעים מה הם עושים'. כלומר, אל תעניש אותם. אולם, זהו בעצם הגבוה שמדבר אל הנמוך ואומר: 'אל תכעס, הם עושים את הדבר היחידי שהם מסוגלים לעשות, ומאחורי מה שהם עושים שוכן אתה'. אם אתה שופט אותם, אתה מתייחס אל הביטויים המכאניים שלהם כאילו היו הם עצמם – וזוהי טעות גדולה. על כן, באופן כלשהו, 'רחמנות' היא בעצם ראייה במובן העמוק ביותר. זה לא לשפוט את החיצוני אלא לראות את האחד – שהוא מקור האור, הרוח והתודעה – ובאותו הרגע, במקרה, בא לידי ביטוי דרך רמה שהיא ללא ספק מעוותת.

זה מורכב למדי – כך שאם השכל שלכם לא יודע מה לעשות עם זה, זה בסדר.

שוב, מה זו רחמנות?

תמרה: לא לשפוט...

אלן: אני קצת חושש כשאומרים 'לא לשפוט', מכיוון שאנשים אומרים 'אל תשפוט' אבל אז הם לא מסתכלים. אתה יכול 'לשפוט', כלומר, לשקול את המרכיבים, אך לא להאמין לשיפוט. הטריק הוא לא להיות מקובע בשיפוט שלך – אבל כן להיות מודע לו. אתה יודע שיכול להיות לך שיפוט אחד ביום אחד ושיפוט מנוגד ביום המחרת. שיפוט יכול להיות כמו ביקורת אמנות. מבקר אומנות מסתכל על ציור – ואז עשוי להעיר על הצבע או על האיזון שלו, על מה שלא יהיה. יש לו אוצר מילים מסוים והוא יכול לבטא הערכה יחסית. אין לו צורך להתווכח עם אדם אחר שאומר, 'אני אוהב את הציור הזה' בשעה שהוא לא אוהב אותו, זה עניין סובייקטיבי.

רבים אומרים 'אל תשפוט' או 'אל תעביר ביקורת'. למה באמת הם מתכוונים? – 'אל תִראה'? – הכוונה היא שרק לא תהיה 'מקובע' ברמה הזאת.

'אַשְׁרֵי בַּעֲלֵי רַחֲמִים'... בואו נראה מה קורה לאנשים ברי המזל הללו... 'כִּי הֵם יְרֻחָמוּ׃'.

כמובן. התודעה הגבוהה שיכולה להתמקד במכאניות שלך, יכולה גם להתמקד במכאניות של אחרים. כשהזהות שלך מצויה בגבוה, אתה יכול לראות את 'מה שלמטה'. אם אתה יכול לשהות בגבוה הזה ובאמת לראות מישהו אחר, אזי הגבוה בתוכו עשוי גם הוא להתעורר כאשר הוא מסתכל עליך.

חגית: זה כמו ו'אהבת לרעך כמוך'.

אלן: כן, כן, כן. ויותר מרבי אחד אמר: 'זו התורה כולה, כל היתר זו פרשנות.' מהי התורה האמיתית? לא המילה הכתובה כ'חוק' או כהסבר, אלא האמת החיה כעובדה! ברגע שאתה באמת תופס את זה, או אז אתה פועל מתוך הרמה של 'הגבוה' (יְ-הוֹ-שֻׁ-עַ) בתוכך. לכן, סלח להם אבי, הם לא יודעים מה הם עושים. הם לא יכולים לשלוט במה שהם עושים – הם פועלים מתוך אמונות טפלות, צווים ואלוהים יודע מה עוד, המכאניות וההרגלים של המכלול התרבותי שלהם.

אחד מהשמות שניתנו לאלוהים בקוראן הוא 'הרחמן'. וגם, דרך אגב, 'הכל-רואה'.

אז, מה זה אומר 'להיות' רחמן? זה מתקשר למילה 'סליחה' 'Forgiveness', באופן שבדרך כלל אנשים משתמשים בה: 'אה, עשית משהו רע, אבל אני סולח לך!' בעצם ה- 'for' ב- forgive הוא כמו ב- 'be-fore', לפני. באופן כלשהו הבנת שהעניין הוא בלתי נמנע עוד לפני שהוא קרה. אתה סלחת מראש (for-gave), כי כבר ידעת שדברים כאלה פשוט 'קורים'. אין על מה ל'סלוח'.... אתה רואה!

ובכן, אני מבין את המילה 'רחמנות' כ'ראייה'.

אשרי הרואים... כי הם יֵרָאו.

או הו – תפסנו את זה. 

)סוף קלטת (1

 

הדרשה על ההר

(חלק 2)

20 לפברואר 2004

 

אינכם מכירים היטב את הדרשה על ההר, נכון? חלק אחד בי רוצה לומר, 'איזו עובדה מדהימה'. איך דברים הולכים לאיבוד במהלך הזמן. אני לא חושב שבעולם כולו יש ספק בכלל, שזהו המסמך המדהים ביותר שראה אור באלפיים השנה האחרונות. אבל, כאמור, הוא נועד לאנשים רציניים. למה אני מתכוון כשאני אומר רציניים? לאנשים שמעוניינים לדעת מה עובד ומה לא עובד. שמעוניינים לדעת להבחין בין מה שמועיל לבין מה שחסר-תועלת. רציניים מבחינה מעשית!

המינוח במסמך הזה הוא מה שקרוי מינוח 'דתי', ודי בכך כדי לעורר אצל רוב האנשים בחילה. לפני שנים רבות הם היו מבינים אותו, לפחות חלקם. בתקופה ההיא השיגעון והתקווה בוטאו באמצעות אוצר מילים שונה. אבל מאז ומעולם חלק מהאנשים מודעים לאותו בלבול שנכפה עליהם מעצם היותם בני-אנוש. משהו, אצל חלק מהאנשים, יודע שזה לא חייב להיות כך, לפחות לא עבורם. אם כך, איך לצאת מתוך ה'גיהינום' אל תוך מה שחלקנו מכנים 'מלכות שמיים'. זה ההבדל היחידי שבאמת יש לו ערך.

בקריאה האחרונה הגענו ל:

'אַשְׁרֵי בַּעֲלֵי רַחֲמִים כִּי הֵם יְרֻחָמוּ׃'

דברנו על רחמנות במושגים הרגילים, כאשר לאדם 'מגיע' עונש והשופט מרחם עליו בשל נסיבות מקלות. זוהי רחמנות יחסית ל'חוק'. הגענו למסקנה שלא באמת ניתן ליישם את הרחמנות הזאת, כיוון שמישהו חייב קודם לשפוט לרעה, ואחר כך, כאילו לסלוח. ו'סליחה אמיתית' היא הבנה מספקת כך שאתה סולח לפני שמשהו בכלל קורה, משום שכבר הבנת איך דברים כאלה קורים. אתה נותן את סליחתך לפני (You give, give before, for-give). זה לא לשפוט 'לרעה' ואז לומר, 'הו, אתה יודע, אני לא אעשה מזה עניין'. הגענו למסקנה שבסופו של דבר זוהי בעצם שאלה של ראייה.

'אשרי הרואים, כי הם יֵרָאו.'

זה בא על פתרונו יפה כל כך. איך תוכל לפעול נכון אם אינך רואה? ולא משנה מהו אותו ה'נכון'. אני חושב שזה מדויק לא רק בהקשר לחוק שעל פיו נעשתה 'עברה', אלא גם במקרה של מה שהוא, שקרוי 'צורך'. גם לשם כך נדרשת ראייה, נכון?

כעת, הפסוק הבא:

'אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת אֱלֹהִים׃'

הבה נביט במילה 'אשרי'. אשרי – להיות מבורך, משמעו לקבל 'חסד' – משהו שבא מ'למעלה'. זוהי מתנה. מי שבורך הורם על ידי משהו גבוה יותר. לא הוא עצמו עשה זאת. 'משהו' מלמעלה, מרומם אותך או מרומם את המצב. ומהו ה'למעלה'? הוא מעבר לדמיון שלך! הוא העצמי האמיתי שלך, ה'אני' האמיתי, מה שאתה במהותך. הוא גם הבסיס של ה'אני' הצופה. 'מאחורי' ה'אני' הצופה – נמצא  ה'אני' האמיתי.

וכאן נאמר:

'...כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת אֱלֹהִים׃'

הם יזהו את התודעה הבסיסית שלהם, מופרדת מהכול ומכל דבר שעשוי להשתקף בה.

'...בָּרֵי לֵבָב...'

מהם 'ברי הלבב'? המילה לב משמשת כמילה נרדפת לרגשות שלנו. כעס הוא רגש, אולם הוא אינו טהור, קנאה אינה טהורה, עלבון אינו טהור, 'מגיע לי' אינו טהור, אשמה אינה טהורה. יש רק רגש אמיתי אחד. כל יתר הרגשות הם רגשות מזוייפים – הם נובעים מתוך 'טעות מושגית'. היא כוללת המון דברים. למעשה, גאווה ויהירות הן הכותרת לכל הדברים הללו – תחושת ה'אני' הדמיונית 'מתבססת' שם.

העניין הוא, בעצם, מודעות, אנחנו לא מדברים על להיות 'טוב'. כדי להיות טוב באמת, אתה צריך לדעת מהו הטוב הזה במציאות. מיהו זה שטוב? איפה מצוי הטוב? לְמה ה'טוב' טוב? הוא חייב להיות משהו שבאמת מחולל שינוי. ולפני שאתה יכול לדעת מהו, אתה צריך להיות יותר מאשר ער במקצת למה שקורה, בפרט בתוך עצמך.

איך שלא תהפכו את זה, זה מחזיר אותנו ל'עבודה'. כשאתה מנסה 'לעשות את העבודה' אפילו אם באופן מגושם, לפחות אינך נמצא במכאניות הרגילה שלך. העבודה דורשת מאמץ מודע. וכדי לעשות מאמץ כזה אתה חייב להיות, במידה מסוימת, ער. כשאתה במכאניות בלבד, הכול פשוט קורה ולא ניתן להשיג שום בהירות. אתה לא היית נוכח שם כדי להשיג הבנה ולשמר אותה.

כדי לעשות משהו שהוא בעל משמעות עבורך, כדי לערוך ניסוי באופן אינטליגנטי, כדי להרהר, כדי לנסות משהו שאתה חושב שיהיה מועיל במושגים אמיתיים, נדרש מאמץ מודע. לשם כך עליך להיות נוכח. זה ברור לא?

'אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב...'

ומהו בדיוק 'לב טהור'? רוב האנשים עשויים לומר שזהו 'לב אוהב', נכון? אך, לא נאמר כאן 'לב אוהב', נאמר 'לב טהור'. טהור משמעו נקי, מהותי – כמו אלכוהול טהור, זהב טהור, חמצן טהור – לא נגוע .

אשרי אלה שהמרכז הרגשי שלהם לא נגוע, לא מלוכלך. זה מחזיר אותנו לדימוי של 'ההפרייה הטהורה' (Immaculate Conception). טהורה – נקייה לגמרי. זה המקום שבו הרמה של 'הגבוה' 'נולדת' באדם. טוהר הלב הוא ההפרייה הטהורה.

ואחר כך... 'כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת אֱלֹהִים׃'

זהו פרס גדול למדי.

אם כן,          

אשרי אלה שרגשותיהם אינם נגועים – הם יראו את אלוהים!

ונמשיך:

'אַשְׁרֵי עשֵׂי שָׁלוֹם כִּי הֵם יִקָּרְאוּ בְּנֵי אֱלֹהִים׃'

'...בְּנֵי אֱלֹהִים׃'

במובן האידיאלי, בן הוא הנציג האמיתי של המיטב באביו, נכון? בן אמיתי הוא זה ש'נוהג בהתאם' ל'סטנדרטים' של אביו.

'...אַשְׁרֵי עשֵׂי שָׁלוֹם...'

זה באמת לא פשוט כל כך. האם רודף שלום הוא מי שמשכין שלום בין אחרים? האם זה מסתכם בכך? האם זה אפשרי בכלל? מה בעניין רודף שלום שמשכין שלום בתוך עצמו? האם תוכל להשכין שלום בחוץ, אם אינך חי בשלום בתוך עצמך?

כמה מורכבים יכולים הדברים להיות מבחינה סמנטית. איך להסתכל על זה? ישנם 'פעילים חברתיים' מהמערב שבאים לארץ ונעמדים לפני הטנקים הישראליים. איכשהו הם חייבים לחשוב על עצמם כעל משכיני שלום. אני לא בטוח כל כך שנקודת המוצא שלהם היא 'שלום'. זה היה מעורר בהם אינטליגנציה מעודנת יותר ומרחיב את נקודת המבט שלהם על האנושות במהלך ההיסטוריה וכו'. אם אתה מתכוון לרפא דבר-מה עליך לגשת לסיבה, לא רק לסימפטומים. אי אפשר לרפא חצבת על ידי הסתרת הכתמים.

אלוהים הוא 'שלום'. להיות 'בן אלוהים' אמיתי זה להקרין את המיטב שקיים במקור שממנו באת. עליך לשאוף להיות במצב בסיסי זה.

'המטרה מצביעה על האמצעים!'

'אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים עֵקֶב צִדְקָתָם כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם׃'

יש נטייה לחשוב שישו (יְ-הוֹ-שֻׁ-עַ) סבל ממוות מבזה וכואב כל כך, כדי איכשהו 'לכפר על עוונותיו של המין האנושי'. ממוסמר לצלב, בין שני פושעים, הלקו אותו, ירקו עליו, זר של קוצים – הכול 'דרמטי' מאד. נאמר כי 'ישו (יְ-הוֹ-שֻ-עַ) מת בעבור החטאים שלנו'. שווה אולי להרהר בכך. הסוגיה האמיתית היא ברמה הפסיכולוגית. אנו נוטים להבין זאת באופן מילולי. לא שהאפיזודה הזאת לא התרחשה, אבל למה שהתרחש היה ללא ספק יותר מרובד אחד.

הנוצרים הראשונים היו מוכנים לסבול, וכמה שהם סבלו! בתחילה היו אלה כמה יהודים מקומיים ש'הבינו את המסר'. הם היו הראשונים בתור. היהודים חזו את ביאת המשיח במשך דורות. כך שזה לא היה אירוע מקרי בעבורם. הנוצרים החשיבו את עצמם כאבולוציה של המסורת היהודית. הם היהודים האמיתיים כעת, לדבריהם.

'הרבה הסברים ומעט נוכחות'

וואו, איזו שפה. אולי אתם יכולים רק להקשיב, להרגיש, לחוש זאת. אנחנו בוחנים דבר שגרם לכל העולם הארור הזה להתבלבל עד כדי כך שכמעט אף אחד לא רואה את המצב בכללותו. רוב האנשים ויתרו על אלוהים, ויתרו על שלום, ויתרו על אהבה, ויתרו על אושר. אני כבר לא יודע מה נחשב לאושר בימינו – כוסית ויסקי, כדור שינה, כדור אקסטזי?

'...הַנִּרְדָּפִים עֵקֶב צִדְקָתָם;'

בשלב מסוים, 'היהודים הנוצרים' קלטו את מי שנקראו עובדי אלילים אל חיק 'האמונה החדשה'. עד אז היהודים אמרו: 'המשיח יגיע כדי לעשות סדר, אנחנו מצפים לבואו מזה שנים, הוא יבוא לסדר את הכול למעננו'. ואז 'הוא' מגיע ואומר – זה למען כולם.

הרומאים השליכו לקולוסיאום כל יהודי שרק הצליחו לשים את ידיהם עליו, כדי שישמש טרף לחיות בר. האנשים האלה סבלו 'עקב צדקתם', פשוטו כמשמעו. אך שוב הסוגיה האמיתית היא אינדיבידואלית ואישית. 'הגבוה' צריך להתעורר בתוכך. 'ההפרייה הטהורה' היא העבודה שלך.

עכשיו, מה עלינו לסבול? מהן, בתקופתנו, 'הרדיפות' הללו? העולם השתנה באופן ניכר ממה שהיה לפני אלפיים שנה, לפחות על פני השטח. הטקסט הזה, עם השידול והעידוד וההסברים שבו, הוא מהתקופה ההיא. אנו מנסים כעת לתת 'פרשנות עכשווית'.

האם נותר לנו עדיין זמן לכך?

מה עוד אתם יכולים לעשות מלבד לבוא מתוך הכי טוב שיש לכם, ולהיווכח במגבלות שלכם? אתם יכולים להגיע לנקודה הזאת רק על ידי כך שתנצלו את מה שיש לכם במלואו. נצלו את המיטב שלכם כאילו אין מחר. אתם עדיין זקוקים להסברים? מישהו צריך להגיד לכם שאתם חיים בגיהינום? אין זמן להשתהות.

מה השיחה הזו עושה למילה 'סבלנות'? שוב, עוד מילים שנותנות הרגשה שברגע שנאמרו הפכו לאבנים. כואב.

"won't it be nice when freedom comes

when mommy and daddy is gone

when pimples and pains and all that is vain

will vanish like words of a song

won't it be nice when we wake in the morning

and jump from our bed with some joy

not having to answer to anyone else

or to lie or pretend or be coy."

לא צריך להתייחס לזה באופן מילולי מדי. הכול פנימי. פרויד דיבר על 'הסופר-אגו'. הוא ייחס אותו להשפעה הורית. כאשר מישהו עושה משהו, הוא בודק את זה באיזשהו אופן אל מול הגישה של הוריו. לא משנה מהו הדבר שנעשה, באופן מודע-למחצה הוא נבדק 'שם למעלה'. האם הם יאהבו את זה או לא? מה שיוצר את תחושת ה'מוסר' שלנו, בעד או נגד.

אושו עשה כמה אבחנות חודרות על איך מרבית המשפחות הופכות ל'עסקה' גרועה כל-כך. הן נוטות לגרום לאנשים בלבול מוחלט. הוא נתן את הדוגמא: 'אתה רואה את אמך בויכוח עם השכן, ובמקרה השכן צודק ואמך אינה צודקת – אבל אתה חייב לצדד באמך'. איזה בלבול מוח, סופר-אגו, מוסריות, כביכול. אין מצפון, אין הרגשה טובה.

זה כלל לא מרמז על גישה שלילית כלפי 'משפחה'. למעשה זו אבחנה מלאת חמלה. משום שאתה יכול לראות את התמונה הגדולה. אינך עסוק ב'שיפוט' – אלא אתה מודע למה שאתה רואה. זה מפגין יחס של כבוד אם תחשבו על כך. בסופו של דבר זה מסתכם בראייה – ביציאה מתוך צרוּת החשיבה שגורמת לכל השליליות והאלימות.

טוב, במידה מסוימת הייתי צריך לאלץ את השיחה הזאת הערב. נראה אם יש בה קצת חיוּת. אני עושה את זה קודם כל, אני חושב, למען אותם אנשים כנים שכעת מכנים את עצמם 'נוצרים', אבל אולי סיבכו את עצמם במלכודת של מילים, היסטוריה וסופר-אגו. הקתולים מכנים את הכומר שלהם 'אבי'. האב הזה לא אמור לתפוס את מקומו של האב האמיתי. זה כל כך קל, אתם יודעים – הממסד, הכנסייה, יכולה בקלות להפוך לסופר-אגו עם כל העשה ואל תעשה ועם מעט מאד 'ראייה'. ה'עשה' ו'אל תעשה' הם כמו ה'חוק'.

ישו (יְ-הוֹ-שֻ-עַ) אמר שהוא לא בא לבטל את החוק אלא 'להציב חוק במקומו'. הוא אמר: 'לא ניתן לשנות ולו אות אחת מהחוק בטרם יבוצע במלואו – אבל 'אני' מביא חוק חדש שעומד מעל לכל החוקים האחרים':

"אהבו איש את רעהו כפי שאני אהבתי אתכם"

אם תקראו את ספרי הבשורה, תוכלו לזהות את טעמו של האופן שבו פעלה האהבה הזאת. כל אדם שהוא נורמאלי באמת ורגיש, יכול בקלות לזהותו.

'החוק אומר כי עלינו לסקול באבנים את הזונה', הם אמרו לו, 'האם עלינו לסקול את הזונה?' נראה שכמה מהם ניסו 'לגרום לו' לדבר כנגד החוק. תגובתו הייתה: 'מי מביניכם שאין בו חטא ישליך את האבן הראשונה.'

ובכן, אם מישהו לא מזהה את זה... אני לא יודע. זו יותר מאשר רק אהבה, זו אהבה אינטליגנטית. הוא לא אומר 'כן' ולא אומר 'לא'. ואת מי הוא 'אוהב', לפחות במידה שווה, לצד הזונה? את האנשים שהוא מדבר אליהם, לא? האנשים שזה-עתה עמדו לפעול, תפסו את עצמם! טוב, אלוהים יודע מי עושה מה עם מה. לא משנה מה עושים עם הסיפור הזה, הוא יפהפה מבחינת הבהירות וההגיון שלו, לא כן? אם כן, יש כאן דוגמא אחת למה שקרוי אהבת 'השם' – יְ-הֹ-וָ-ה (שאין להגותו בקול). האינטליגנציה ברמה הגבוהה ביותר, האמת.

המילה האחרונה בפסיכולוגיה אזוטרית היא הגיון פשוט טהור. אין צורך להתרוצץ סביב ולצעוק 'הללויה'. רוב האנשים מנסים להיות 'טובים' בלי להיות נוכחים באמת. טוב אמיתי מצריך אינטליגנציה גדולה יותר מה'מוסר' המוגבל והמותנה שלנו. נקודת המוצא שאדם חייב להתחיל לפעול ממנה היא שלווה, אחרת אין בהירות ומתעוררים סוגים שונים של שליליות. וכל זה קורה בזמן שאדם 'מנסה לעשות טוב'. וגם, במרבית המקרים, זהו בעיקר ניסיון לגרום למחויבות מצד מי שמיטיבים איתו. זה לא בדיוק טהור.

"אילו היינו עובדים וסובלים רק למען החיים הנוכחיים, צריך היה לרחם עלינו יותר מאשר על יתר בני האדם".

היו מוכנים, מוּתו למה ששקרי, עכשיו. כאשר תעזבו את הגוף, יהיה זה החלק שוודאי לא תרצו לקחת איתכם – את ההשערות, את השקרים, ביסודו של דבר, את ההנחות שבאמצעותן אנו מתחזקים 'זהות' לכאורה. מקמו את עצמכם ב'אני נוכח' המהותי. לכשתגיעו לגילי אתם עשויים להתחיל לפקפק היכן מצוי התשלום האמיתי.

)סוף קלטת (2

 

הדרשה על ההר

(חלק 3)

25 לפברואר 2004

 

זוהי ההתעמקות השלישית שלנו בטקסט הזה.

'אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ אִם יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וּבַשֶּׁקֶר יָבִיאוּ דִבַּתְכֶם רָעָה בַּעֲבוּר שְׁמִי׃

שִׂישׂוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם הַרְבֶּה מְאֹד בַּשָּמָיִם כִּי כֵן רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיכֶם׃'

רק במקרה שאתם נלחצים כאשר אתם מרגישים ש'לא מבינים אתכם', פשוט טיילו ברחבי הגליל ובקרו בקברי הצדיקים. מדוע הם קבורים אי שם למעלה בגבעות בארץ שום מקום? משום שההמונים לא יכלו לסבול אותם בעודם בחיים.

'...אִם יְחָרְפוּ אִם יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם...'

רדיפות – זו לא רק ביקורת – זה כאשר הם באמת 'מבקשים את סופך'. החיים והמוות של האיש שאנחנו מצטטים כאן מראים בדיוק עד כמה זה יכול להרחיק לכת. טק, טק, טק, על הצלב. זה לא רק 'על דרך המשל'.

'...כִּי שְׂכַרְכֶם הַרְבֶּה מְאֹד בַּשָּמָיִם...'

זה כאשר אתם שרויים במצב שאתם זוכרים את עצמכם. כשאתם זוכרים את עצמכם באופן מלא, אתם נמצאים ב'מלכות שמיים'. טוב, אני מתכוון, זה נשמע מאד נחמד, וכמעט אמיתי. אבל אתם לא ממש מרגישים זאת עדיין, ולא מוצאים שזה מרומם במיוחד רק במילים.

כאשר אתם ללא פחד, הרי שזה עתה ניקיתם את המרחב שבו נמצאת מלכות שמיים, שבו נמצאת האהבה, שבו נמצאת האמת, שבו נמצא העכשיו. אתם עדיין קיימים, אבל באופן אחר לגמרי. שם אתם באמת נוכחים. שם מתקיים 'אהיה אשר אהיה'. כמעט שלא ניתן לתחזק שם 'מוניטין' בעל איזושהי משמעות מסוימת. אבל האמת היא האמת, ואין לה שום קשר למי רואה מה.

הקטע הזה מתחיל 'בעדינות' רבה:

'אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים עֵקֶב צִדְקָתָם...'

ואז הוא מתחדד:

'אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ אִם יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וּבַשֶּׁקֶר יָבִיאוּ דִבַּתְכֶם רָעָה בַּעֲבוּר שְׁמִי׃ שִׂישׂוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם הַרְבֶּה מְאֹד בַּשָּמָיִם.'

מלכות שמיים זמינה תמיד באופן פוטנציאלי, עכשיו. אנשים סבורים כי מלכות שמיים קיימת רק אחר-כך, 'בעולם הבא'. אבל 'הבא' יכול לבוא עכשיו. זוהי טעות לחכות לרגע עזיבת הגוף – טעות חמורה.

ואז,

'...כִּי שְׂכַרְכֶם הַרְבֶּה מְאֹד בַּשָּמָיִם כִּי כֵן רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיכֶם׃'

'הנביאים אשר היו לפניכם' היו ישרים באמונתם. ביסודו של דבר, הם היו רק אנשים כנים, עשויים מאותם החומרים שאתם עשויים מהם. אל תלכו לקבריהם כדי להתפלל – התאמצו להשתוות אליהם, היו ישרים. הם לא זקוקים לתשואות שלכם, אך הם יכולים להיעזר בכם 'שם' – אם אפשר לומר כך.

'...כִּי כֵן רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיכֶם׃'

אז אל תיקחו את זה באופן אישי מדי, הא?

'אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ אִם יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם...'

טוב, 'יחרפו וירדפו'. זה לא רק מבט זועם.

'...שִׂישׂוּ וְגִילוּ...'

ובכן, זה דבר קשה. מכיוון שזהו כאב. איך מקבלים כאב ב'מָשׂושׂ ובגיל'? רק מתוך הבנה והיכולת שבאה כתוצאה ממנה לעשות טרנספורמציה לאנרגיה הזאת.

שרי: זו אשליה.

ובכן, כן, זו אשליה. אבל מה יש בכאב שהוא לא אשליה? יש כמות אדירה של אנרגיה – וזו לא אשליה!

'כאב הוא רטט גבוה, המתחנן לתשומת לב.'

זהו רטט גבוה, שאתם לא מורגלים אליו. הוא עשוי להתעורר גם מתוך 'עונג' אינטנסיבי יותר ממה שאתם מורגלים אליו. הרבה דברים כאשר הם רק חדשים נחווים תחילה ככואבים, כמו בשעת קבלת עיסוי, כאשר אתם מעמיקים לחדור לתוך הגוף.

'כמו בעליונים, כך גם בתחתונים.'

אם כן, זו הסיבה שאתם 'מקבלים את הכאב במָשׂושׂ ובגיל'. לא רק 'באופן פילוסופי', אלא באמצעות התנסות ישירה, תשומת לב. אם תוכלו 'לדבוק בכאב' תוכלו לחדור דרכו – ולמצוא את עצמכם מאחוריו. לא נדרשים הסברים – אלא רק חדירה. זה נכון לגבי כל 'המרכזים'.

'...כִּי שְׂכַרְכֶם הַרְבֶּה מְאֹד בַּשָּמָיִם.'

אם תוכלו לחוות את הכאב עד תומו, אם ממש עברתם דרכו, או אז אתם במקום אחר. המקום שנקרא 'מלכות שמיים'. אתם חוצים את הקו של ה'שקרי', הזמני. הסברים הם בתוך האשליה, המילים רזות מדי, קטנות מדי, לינאריות מדי. אתם לא יכולים ללכוד את המציאות במילים. אילו יכולתם, העולם כולו היה זוכה להארה לפני אלפי שנים. העניין הזה כבר כאילו הוסבר, ללא סוף. מאחורי הכאב, מאחורי ה'שקרי', נמצא העולם שמעבר – העולם הבא.

'...כִּי כֵן רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיכֶם׃'

שוב, אל תופתעו כאשר לא מבינים אתכם. הנביאים לא הובנו נכון, את האמת לא מבינים נכון, באופן קבוע.

ובכן:

'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ וְאִם הַמֶּלַח יָפוּג טַעְמוֹ בַּמֶּה יָמְלָח תָּפֵל לֹא יִצְלַח לַכֹּל כִּי אִם יְזֹרֶה הַחוּצָה וְהָיָה לְמִרְמַס רָגֶל׃'

מה מייצג ה'מלח'? המלח מחזק את טעמו של דבר-מה, את המהות שלו. יש כאן הרבה חומר למחשבה.

'...וְאִם הַמֶּלַח יָפוּג טַעְמוֹ בַּמֶּה יָמְלָח?'

כן, עליכם להיות זהירים, העבודה מזהירה אתכם:

'אל תתרחק יותר מדי מהבית' ו'שמור את העבודה חמה בתוכך.'

'...וְאִם הַמֶּלַח יָפוּג טַעְמו...'

אם מה שאתם יודעים באופן 'שכלתני' לא ממלא את תפקידו – הוא מאבד את 'מליחותו'.

'...בַּמֶּה יָמְלָח תָּפֵל לֹא יִצְלַח לַכֹּל כִּי אִם יְזֹרֶה הַחוּצָה וְהָיָה לְמִרְמַס רָגֶל׃'

'אי אפשר לשטות בעבודה.'

'אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם עִיר ישֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תוּכַל לְהִסָּתֵר׃ וְאֵין מַדְלִיקִים נֵר לְתִתּוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם אֶל הַמְּנֹרָה לְהָאִיר לְכֹל אֲשֶׁר בַּבָּיִת׃ כֹּה יָאֵר אוֹרְכֶם לְעֵנֵי בְנֵי הָאָדָם וְרָאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם בַּשָּמַיִם׃'  

'אַתֶּם אוֹר...'

אהבה היא אור – היא גם נוכחות. זה מה שאתם, בעצם. אל תניחו ל'שטן' להשתלט עליכם ולגרום לכם לשכוח. כל מה שהשטן יכול לעשות, זה לגרום לכם לשכוח – הוא לא יכול לשנות את המציאות.

'...כֹּה יָאֵר אוֹרְכֶם...'

כל אחד מכם, מכיר את עצמו שם, במידה מסויימת. אך כמה פעמים חוויתם זאת במודע? זה המקום שמקיים את העבודה, עכשיו. אין שום 'אשראי' בעבודה. האתמול כבר איננו – העניין הוא תמיד מה קורה עכשיו. ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה היה ווינסטון צ'רציל. בהשראתו אנגליה החזיקה מעמד ולחמה בזמן שהייתה נתונה לאלימות שלא תאמן. הוא היה הגיבור של העולם המערבי. זמן קצר לאחר המלחמה נערכו בחירות ארציות – והוא הפסיד בהן. אתם יכולים לחשוב על זה, אם אין לכם משהו טוב יותר לעשות.

וזה ממשיך:

 '...כֹּה יָאֵר אוֹרְכֶם לְעֵנֵי בְנֵי הָאָדָם וְרָאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים...'

ובכן, מהו ה'טוב' הזה? זוהי מילה די מעורפלת. לשיטתי, מה  שטוב הוא מה שמועיל. לאו דוקא מה שיהיה 'מוערך'. הוא יכול להיות 'מוערך', אבל ביסודו של דבר, הערך הרציני היחידי שלו הוא היותו מועיל – כלומר, הוא מחולל שינוי באופן שאינו רק רגעי. שינוי אמיתי ולא סתם משהו נחמד ש'מוצא חן' בעינינו או בעיני אנשים אחרים. אנחנו לא בעניין של פשרות. זהו אחד הדברים הקשים ביותר להבנה. העבודה היא לא 'הסתגלות לחיים'. מלכות שמיים היא לא ארגון מחדש של הגיהינום – היא מחוצה לו!

'...וְרָאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים (היעילות של הזכירה שלכם, אם אפשר לומר כך) וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם בַּשָּמַיִם׃' 

הרמה הזאת בתוככם מתוחזקת מ'למעלה'. אתם לא יצרתם את מלכות שמיים, אבל אתם יכולים 'לקחת בה חלק'.

'אם אתה רוצה להיות גאה, היה גאה באלוהים.'

'...וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם בַּשָּמַיִם׃' 

ומהו ה'שבח' הזה?

השבח לאל, השבח לאל! אתם שומעים זאת נאמר על ידי חלק מהנוצרים – אולי בפטיסטים שחורים מהדרום. 'השבח לאל... השבח לאל!'... וכל הקהל כמעט מרחף. מילה מוזרה 'שבח'. אנשים משבחים לעתים אדם: 'הו, איזה מוסיקאי מעולה אתה'! או שאתה משבח את הילד שלך: 'בני הרופא'. בוודאי לא לכך הכוונה ברמה הזאת. מה יכולה להיות המשמעות של זה ברמה הפסיכולוגית האזוטרית? ברמה מעשית!

סוּפִי סאם אמר שהאמת הכי גדולה שהוא למד בזמן שהותו במזרח התיכון, היא המשמעות האמיתית של 'אללה הוא אכבר'. זה מתורגם בדרך כלל כ'אלוהים הוא כביר'. זו לא המשמעות, הוא אומר. איך אתה יכול לומר 'אלוהים הוא כביר'? בהשוואה למה? הוא למד, כך אמר, שהמשמעות הממשית של 'אללה הוא אכבר' היא: 'שלווה היא עוצמה'.

אתם מתכוונים 'לשבח' את אלוהים? זה לא ממש מתאים להגיד למקור, ליוצר של הכול: 'אתה כביר!' אתם צריכים להיות כבירים בעצמכם רק כדי לזהות זאת, לא? 'מחמאות' הן דבר מוזר.

אנחנו צריכים להתעמק בזה קצת יותר. תפסתי את זה! תפסנו את זה! כאשר אתה משבח משהו – אתה אומר שהוא אמיתי, שהוא טוב יותר, שהוא 'מעבר' לרגיל. ומה תהיה דרך יעילה לשבח משהו 'טוב יותר'? אתם תקשיבו, תשימו לב, תהיו בקשב לדוגמא או לרמזים, לא? אני חושב ש'השבח לאל', בהקשר שכאן, דומה יותר לזה.

שרי: לזכור.

אלן: כן, לזכור. אבל כדי לזכור משהו עליך להכיר אותו קודם לכן – ואז לזכור אותו, נכון? אתה צריך לזכור את ההבדל בין למעלה לבין למטה.

שרי: זה אלוהים, הכול בא מאלוהים. זהו השבח, אני חושבת, כאשר הם אומרים 'השבח לאל'. כי הכול בא ממנו.

אלן: תקראו לו 'הקדוש ברוך הוא', תקראו לו 'אינטליגנציות גבוהות', או תקראו לו 'השם'. 'הקדוש ברוך הוא' הוא כינוי קשה. הכול בא מ'למעלה'. ויש 'למעלה' רמות שונות. איזה 'שבח' יהיה יעיל, ולא רק בגדר 'מחמאה'? אתם מבינים, המילה שבח נשמעת כמו מחמאה.

תביטו לרגע במוסיקאים או באמנים אחרים שמקבלים יותר 'תשואות' מכל אדם אחר. איך אתם משבחים אותם? האם יכולה להיות הקבלה בין זה לבין 'ושִבחו את אביכם בשמיים'? יש משהו בעבודתו של אמן שהוא שומע או רואה, שאתם בדרך כלל לא שומעים או רואים. 'לשבח' את האמן יהיה להקשיב, לשמוע, לראות. הסיפוק שלו הוא בטוב שלך, והוא יחסי למידת הקליטה שלך, לא למידת מחיאות הכפיים שלך. כבר נאמר: 'סופר רציני לא רוצה שיקראו אותו, הוא רוצה שילמדו אותו'. מה זה אומר 'שילמדו'? תשומת לב, נוכחות, אכפתיות!

המילה 'שבח' אולי הכי דומה למילה 'כבוד'. Respect (כבוד) היא מילה נהדרת באנגלית. 'Spect' זה כמו 'לראות'.Re-spect  זה להסתכל שוב. הסתכל שוב, הרחב את התמונה, קח בחשבון זוויות אחרות, חקור את ההקשר. אל תסתפק ב'סריקה' בלבד.

כאן אנו מגיעים לנושא חדש. אני חושב שהנושא הבא חשוב במיוחד בתקופה הזאת של ההיסטוריה. הנה הג'נטלמן הזה, ישו (יְ-הוֹ-שֻ-עַ), שנמצא בסביבה מסוימת ועם אנשים שמאתגרים אותו. 'מי נותן לך את הסמכות לדבר כך? אתה שם את עצמך מעל לחוק! אתה הולך ומרפא אנשים בשבת. אתה לא אמור לעבוד בשבת'. אך הוא מגיב להאשמות כאלה. הוא אומר: 'איזה איכר שהעגל שלו נפל לבאר בשבת לא ילך להעלותו מהבור?'

'אתגרים' כאלה חוזרים שוב ושוב. נראה שהם רצו 'להמעיט בערכו'. נראה כאילו הוא מהווה איום על כל החברה 'המוסרית' שלהם.

אז הוא משיב:

'אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר הַתּוֹרָה אוֹ הַנְּבִיאִים לֹא לְהָפֵר בָּאתִי כִּי אִם לְמַלְּאֹת׃ כִּי הֵן אָמֵן אָנֹכִי מַגִּיד לָכֶם עַד אֲשֶׁר הַשָּמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּן לֹא תַעֲבֹר יוּד אַחַת מִן הַתּוֹרָה אַף לֹא קוֹץ אֶחָד עַד כִּי כֻלָּם יָקוּמוּ׃'

החוק שהוא מדבר עליו בא מהתורה שבבירור באה מ'למעלה'. אך אלה ש'נכנסו בעובי הקורה' יודעים שיש שבע רמות של משמעות – ללא ספק יותר ממה שגלוי לעין. יש אנשים שמעלים כיום את הטקסט של התורה למחשב בתקווה לפענח 'צופן'. מי יכול לפענח את התורה? כשתגמרו לפענח את התורה, תוכלו לעבור לוודות, מכיוון שההינדים אומרים שהכול נמצא שם. נוצרים אחדים אומרים שהדבר היחידי שאתה צריך לעשות הוא לקבל את ישו ( יְ-הוֹ-שֻׁ-עַ) בלבבך. ובכן, זהו פעלול מצוין אם אתם יכולים לבצע אותו. כל זה יכול להיות נושא להתבוננות רצינית ומעמיקה. אבל לעת עתה נישאר צמודים לגוף הכתוב:

'לָכֵן כָּל הַמֵּפִיר אַחַת מִמִּצְוֹת קְטַנּוֹת אֵלֶּה וְהוֹרָה כָזֹאת לַאֲנָשִׁים נִקְלֶה יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָעֹשֶה אֹתַן וּמְלַמֵּד לַעֲשׂוֹתָן נִכְבָּד יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא תִגְדַּל צִדְקַתְכֶם מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תָבֹאוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃'

בהקשר המקומי העכשווי, יש שתי סיעות דתיות גדולות בישראל, ש"ס ואגודת ישראל. הן מוכרות מאד. הרבה מהחילונים בישראל מתייחסים לשחורי המגבעת הללו בבוז. הטקסט הזה אומר לי כעת – אם לא תהיה הרבה יותר טוב מהאנשים של ש"ס ואגודת ישראל, לא תמצא שלווה, לא תגיע ל'מלכות שמיים'.

'הפסק לשים אותם ללעג, והתחל לחיות בדרך חלופית.'

הרבה אנשים כאן עסוקים בלבקר את ש"ס, אגודת ישראל ודומיהם. הפסיקו לשים אותם ללעג, עזבו אותם לנפשם, וחיו בדרך חלופית. אם הם 'טועים' אז נהגו אתם נכונה.

יהיו אשר יהיו הנסיבות, אם אתה באמת יודע טוב יותר מאדם אחר, באותו הרגע אתה המבוגר והוא הילד. ואתה מתייחס לילד באכפתיות, אפילו כשאתה יודע שאתה 'צודק'. אתה מחכה להזדמנות המתאימה, אתה לא מסתובב ומנופף באצבעך וצועק 'ילד רע, ילד רע'. התקווה שלך היא שאולי הם יבינו משהו. יתכן שיהיה עליך לחכות שנים לשם כך.

'שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִּרְצָח וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יִרְצַח יִנָּתֵן לַמִּשְׁפָּט בִּפְלִלִים׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַמִּתְעַבֵּר בְּאָחִיו חִנָּם יִנָּתֵן לַמִּשְׁפָּט בִּפְלִלִים וְהַקֹּרֵא לְאָחִיו רֵיקָה יִנָּתֵן בִּידֵי הַסַּנְהֶדְרִין וְאִם נָבָל יִקְרָא לוֹ יִפֹּל לְאֵשׁ גֵּיהִנֹּם:'

הוא מדבר כעת ליהודים. 'הקדמונים' היו אבות-אבותיהם שהוזכרו בתנ"ך. מה שנאמר כאן הוא שהגישה שלך מחזיקה אותך בגיהינום. ההתעללויות, הכעס, הלעג – זה מה שמחזיק אותך למטה.

זה ממשיך:

'עַל כֵּן אֵפוֹא כִּי תַקְרִיב קָרְבָּן עַל הַמִּזְבֵּחַ וְלִבְּךָ יַגֶּד לְךָ שָׁם כִּי דְבַר רִיב לְאָחִיךָ עִמָּךְ׃ הַנַּח שָׁם קָרְבָּנְךָ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב אָחִיךָ וְאָז בֹּא וְהַקְרֵב קָרְבָּנֶךָ׃'

בבית המקדש היו 'מעלים קורבנות'. זו דרך אחרת לומר 'אל תשטה בעצמך'. אם אתה 'מקריב קרבן על המזבח', כביכול למען הטוב, ובו בזמן קובר את השליליות שלך מתחת לשטיח – קודם כל חזור ונקה את החדר שלך. אויר צח מקדם הרבה יותר את העשייה של 'משהו טוב'. זה עניין פסיכולוגי, בכל הנסיבות, למרות הנסיבות, לא ניתן לשנות ולו אות אחת מן החוק.

'אהבו איש את רעהו כפי שאני אהבתי אתכם.'

גם אתם יכולים להתחבר, ולחלוק בתהילה.

האם יש למישהו הערה?

רחל: חשבתי על מה שאמרת קודם בעניין 'להיות טוב'. לא לקחת את ה'טוב' לאגו.

אלן: כן, כמובן.

רחל: לא רק 'לשבח את אלוהים', אלא שהגבוה בך צריך להיות פעיל. צריך להשגיח על האגו. זה מה שעלה בי.

)סוף קלטת 3)

 

הדרשה על ההר

(חלק 4)

26 למרץ 2004

 

זהו הניסיון הרביעי שלנו לחשוב על הדרשה על ההר במונחים אזוטריים פסיכולוגיים:

'מַהֵר הַשְׁלֵם עִם אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ עִמּוֹ בַדָּרֶךְ פֶּן יַסְגִּיר אֹתְךָ אִישׁ רִיבְךָ בִּידֵי הַשֹּׁפֵט וְהַשֹּׁפֵט יַסְגִּירְךָ בְּיַד הַשֹּׁטֵר וְהוּא יִתֶּנְךָ לְבֵית הַסֹּהַר׃ וַאֲנִי אָמֵן אֹמֵר לְךָ כִּי לֹא תַעֲלֶה מִשָּם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרֹנָה׃'

אל תלך ל'בית המשפט' – יישר את ההדורים עם מי שלא יהיה שיש לך סכסוך איתו. אנשים מגישים תביעה כאשר הם חושבים ש'משהו' 'מגיע להם'. הם מגישים תביעה כאשר הם חושבים ש'חייבים להם'.

ובכן, בואו נגיד שלא מדובר בבית משפט רגיל. ניתן 'לתבוע' אדם גם בבית הדין של דעת הקהל. המוניטין שלו יהיה מוטל על כף המאזניים. אנשים נוטים לשפוט אחרים מתוך תערובת של דעות קדומות ושמועות. זה יכול לכלול הכול, החל מחצאי אמיתות, דרך שקרים וכלה בהכפשות. 'דעת הקהל' היא מה שמעסיק תמיד את הפוליטיקאים. איך זה נוגע לחייו של האדם הממוצע? בואו נראה אם נוכל להוציא מזה קצת חיוּת:

'...כִּי לֹא תַעֲלֶה מִשָּם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרֹנָה׃'

הדימוי הזה מניח שאתה ב'בית הסוהר' בשל עניין כספי. ולא תוכל להשתחרר עד ש'תשלם'.

כסף שווה לאנרגיה. אם אתם רוצים לטוס להודו עליכם לשלם. הושקעה אנרגיה (קרי: כסף) כדי לבנות את המטוס, להביא דלק ולשכור את הטייס. אם תקנו בית – הרבה אנרגיה הושקעה כדי לבנות אותו. אתם קונים מזון שמיוצר באמצעות האנרגיה של אנשים אחרים. כסף, הוא ביסודו של דבר, אנרגיה.

'מַהֵר הַשְׁלֵם עִם אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ עִמּוֹ בַדָּרֶךְ...'

כאשר מישהו תובע אותך, הוא חושב שאתה  חייב לו. האם זה מה שהעבודה מכנה 'חשבונות'? מישהו נותן משהו ומיד זה נרשם בפנקס החשבונות המנטאלי שלו. מי לא שם לב לכך? ה'טוב', כביכול, שלנו, הוא ברובו דרך לצבור נקודות זכות. אני משקיע קצת אנרגיה 'למענך', ומצפה ממך להחזיר, מתי שהוא. זהו עסק לכל דבר.

'כאשר אתה נותן, תן! וכאשר אתה לוקח, קח!'

אל תבזבזו את כל חייכם בעשיית 'עסקים'. בימינו נראה שכולם תובעים את כולם. 'אחרי כל מה שעשיתי בשבילך... וזה מה שאני מקבל בתמורה?'

בואו נמשיך לרגע בקו המחשבה הזה:

'מַהֵר הַשְׁלֵם עִם אִישׁ רִיבְךָ... בְּעוֹדְךָ עִמּוֹ בַדָּרֶךְ...'

ב'בית הדין של דעת הקהל', השיפוט של החברה משלב חוקים ומנהגים. נאמר כי אתה יכול לפעמים להפר את החוק ולהתחמק מעונש, אך לעולם לא תוכל להפר מנהג ולהתחמק מעונש.

'מַהֵר הַשְׁלֵם עִם אִישׁ רִיבְךָ...'

הסדר את העניין – אל תסתובב ותתלונן בבית הדין של דעת הקהל. אל תכנס לטענות הרגילות. 'אני אגיד לכם מה קורה. כדי שתוכלו לראות... שאני צודק... והם טועים!'

בית הדין של דעת הקהל יכול להיות נרחב הרבה יותר ממה שאתם תופסים. כשאנחנו מתלוננים, אנחנו חושבים שאנו מתלוננים רק באוזני בני אדם. אלא ש'שם בחוץ' קיים טווח רחב של אינטליגנציות. לו אנשים היו יודעים מה ההשפעה הרחבה יותר שיש לכל מחשבה או רגש שלהם, הם היו עלולים 'לעשות במכנסיים'. אנו חווים דרך החושים נתח דק מאד של המציאות. אנשים מדברים לפעמים על 'העולם הבא', שזו המציאות הגדולה יותר. אלא שמה שקיים לאחר המוות, קיים גם עכשיו. יש קשת רחבה של דקויות המתרחשות, עכשיו, במספר רמות. למצבנו הרגשי ולתדר המחשבות שלנו יש השלכות באזורים שאין לנו שום מושג עליהם. אם כן, בית הדין האמיתי נרחב הרבה יותר ממה שאנשים יכולים בכלל לשער בדמיונם.

עכשיו, מיהו 'השופט'? לא אדם אחד. כאשר יש מחלוקת בקשר למי חייב למי מה, השליליות הזאת משפיעה על שדה אנרגיה שלם. שדה האנרגיה הזה הוא ששופט אותך! הכול מתחבר למקום שבו 'השופט' 'השוטר ו'הכלא' הם חלק מדינאמיקה אחת.

'...וְהוּא יִתֶּנְךָ לְבֵית הַסֹּהַר׃'

כאשר אתה שלילי, אתה נמצא בכלא. במסגרת החוקיות של היקום, השליליות שלך שופטת אותך, תופסת אותך כמו שוטר, ומחזיקה אותך כמו כלא. זו עובדה.

זה עתה קלענו בול לכלא – למטרה!

וזה ממשיך:

'וַאֲנִי אָמֵן אֹמֵר לְךָ כִּי לֹא תַעֲלֶה מִשָּם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרֹנָה׃'

הו, אתה תוחזק בשליליות שלך עד שתשלם את המחיר המלא. ובכן, איך אתה משלם? לדוגמא, איך אתה משלם על הטעויות שעשית בכך שהיו לך 'ציפיות'?  הטעות הראשונה הייתה בכך ש'ידעת' מי ומה אמור או צריך לעשות דבר-מה. האמנת בשליליות שנבעה מתוך ההעדפה המכאנית שלך, והמשכת בהצדקה המכאנית שלה. לא סבלת את העניין באופן מודע. הזדהית איתו. חשבת שמישהו, או אלוהים, או 'החיים', חייב לך משהו. אתה שלילי, באיזשהו אופן רימו אותך, פגעו בך, עשו לך עוול – ואתה כועס.

קיימים, כביכול, רגשות שליליים שונים. יש לכם אפילו שמות שונים עבורם. אתם יכולים לכנות זאת קנאה, אתם יכולים לכנות זאת עלבון, אתם יכולים לכנות זאת איך שתרצו. אבל הם, ללא ספק, פוברקו על ידי מה שהנחתם על מה שיכול או צריך היה להיות.

אם כן, אנשים סובלים, נעשים שליליים ומצדיקים זאת, ובכך מְתַחְזֵקִים, בדרך אגב, תחושת 'אני' דמיונית לחלוטין! כך שהם לעולם לא מגיעים באמת לרגע שצריך 'לשלם'. הם לא משלמים במודעות ובסבל מרצון.

הטקסט הזה אומר שברגע שאתה נמצא בתוך החרא, אם אפשר לומר כך, כאשר אתה ניצב מול השופט, השוטר תפס אותך, ואתה בבית הסוהר, אתה יכול עדיין לשלם. אבל לא תשתחרר עד שתשלם עד 'הטיפה האחרונה', עד 'הפרוטה' האחרונה. איך אתה משלם? אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. אתה לא יכול לחלוף על פני שלט 'עצור' ולומר לשוטר, 'לא ידעתי שצריך לעצור'. אותו הדבר בחוק הקוסמי. כאשר אתה שלילי, אתה נמצא בחשכה. משם אתה מסתובב לך וחושב שאתה 'צודק'. אתה חושב שזה 'מוצדק שאתה מצדיק את עצמך', משום שזה מה שכולם עושים. אתה לא מכיר את החוק. תחושת הצדק שלך היא לא יותר מאשר תחושה מעורפלת ממעמקי החשיכה. מנקודת מבט קוסמית זה בכלל לא משנה, זה סובייקטיבי לחלוטין – כל אחד ו'אמת-המידה' שלו.

נראה כי אנשים נוטים לסבול באופן עמוק יותר מהשליליות שלהם ככל שהם מתבגרים. יותר ויותר הם מגלים שלא משנה איך הם מנסים להסביר ולהצדיק, זה לא משנה שום דבר, כלום לא משתנה. אבל כל רפרטואר ה'זהויות' שלהם נמצא שם. במוקדם או במאוחר, הם לא יכולים שלא להיווכח שהחיים שלהם היו לא יותר מאשר סרט סובייקטיבי ותו לא.

כאשר אדם מגיע לנקודה שהוא לא יכול יותר לזהות את עצמו בתוך הצודק והלא צודק שלו, הוא הופך להיות 'אף אחד'. אבל זוהי המציאות המוחלטת! התחושה האישית שלך שאתה 'מישהו' נתמכת באופן בלעדי על ידי מה שנראה לך צודק ולא צודק, 'צריך להיות' ו'לא צריך להיות' ו'יכול היה להיות' וכו'. זה מי שאתה 'חושב' שאתה בזמן שאתה מתפקד ברמה הזאת.

ה'אני' האמיתי הוא כאן ועכשיו, בלי שום 'ידיעה מקובעת מראש'. וזו גישה שונה לגמרי מהמושג הקבוע שיש לנו על עצמנו.

ובכן אנשים שוקעים לתוך שליליות, עוסקים בסוגיה של מי חייב למי מה. בבתי סוהר מסוימים אתה יכול למצוא את עצמך בצינוק – כאן נאמר רק 'בית סוהר'. אבל, אתם יודעים, ישנם תאי כלא שנכנס אליהם מעט אור שמש, חלקם ללא חלונות בכלל. יש אפילו תאים שבהם מענים אותך על ידי כך שמשאירים האורות דולקים כל הלילה. וכמובן, שיש 'תא בידוד'.

'וַאֲנִי אָמֵן אֹמֵר לְךָ כִּי לֹא תַעֲלֶה מִשָּם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרֹנָה׃'

ממה אתה סובל? האם זה מכל הדברים שנמנעת מהם, כל הדברים שלא 'היו לרוחך'? דברים שלא תאמו את ההרגלים המכאניים של המוח, הרגשות, או הגוף שלך. אתה מוצא את 'המציאות של עכשיו' 'לא נוחה'... ואתה לא סבלת את זה 'כמו גבר'. אמרת שזה 'לא בסדר'. בסופו של דבר אתה לא יכול לומר שזה 'לא בסדר', משום שאתה נוכח שהלא בסדר שלך הוא הבסדר של מישהו אחר, ושיש מיליונים של לא בסדר ומיליונים של בסדר. אולי אז אתה מתקרב לסוף הסבל המכאני וחסר-התועלת.

העבודה מקדמת:

'עבודה מודעת וסבל מרצון.'

אתה ניגש לעניין מתוך הבחירה שלך ואתה מוכן לסבול את הכוח השני (ההתנגדות), באופן מודע. כיצד יכול מישהו לעשות זאת מבלי לדעת יותר על החוקים המעורבים בכך, אינני יודע. הקטע הזה בדרשה על ההר הוא קטע קשה ביותר להבנה. הוא מתאר בעצם חוק – חוק קוסמי – בשפת המשל, אבל הוא באמת מדעי. בתקופתנו, השפה המדעית של העבודה היא השפה הנגישה ביותר. אנחנו יכולים ליישם את החוקים של 'השילוש הקדוש', של הסתכלות בלתי-ביקורתית בעצמנו, אי-הזדהות, וזכירת עצמנו. בלי אלה אנחנו נתונים לחלוטין לטלטלות של 'השפעות החיים'. שם, הכול פשוט 'קורה' – ואף אחד לא יודע שום דבר על שום דבר.

יש בטקסט הזה אזהרה. העבודה לא נוקטת גישה כזאת. העבודה לא אומרת, 'אוי ואבוי, אם לא תעשו זאת, תגיעו לגיהינום!' היא לא מדברת כך – משום שהעבודה חודרת היישר למעמקים, לתוך הרמה של הגיהינום. היא לא צריכה לנזוף בך, 'ילד רע, ילד רע, אתה עוד תסבול בגלל זה.' משום שאתה כבר סובל! אולי יש בכם משהו שיודע שזה לא חייב להיות כך. כך שאולי אתם לומדים ומנסים ליישם את החוק. אתם לא צריכים 'לאיים' על אף אחד – הם הורשעו כבר.

האם הטקסט הזה גילה משהו חדש? במונחים פשוטים מה שנאמר הוא: אם אתה מצדיק את 'ההרגשה הלא טובה' שלך, אם אתה מצדיק את השליליות שלך, לא משנה מהו ההסבר שלך, אתה עדיין 'עבריין'. אתה לא מכיר את החוק – אתה בור, למעשה. עדיין אינך יודע מה הם אנשים במהותם, ועדיין לא גילית את המהות שלך עצמך. ועם זאת, אתה עושה החלטות, מצדיק את האומללות. אתה עובר על החוק, ומשלם על כך.

העניין הבא:

'שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִּנְאָף׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל הַנֹּתֵן עֵינוֹ בְאִשָּׁה לַחֲשָׁק בָּהּ בְּרוּחַ זְנוּנִים נָאַף אֹתָהּ בְּלִבּוֹ׃'

'לנאוף', במושגים הרגילים זה כאשר אתה נשוי ומקיים יחסי מין מחוץ לנישואין. יש לכך משמעות אזוטרית/פסיכולוגית עמוקה יותר.

הנישואין המושלמים, 'עד שהמוות יפריד בינינו', הם כשהאלמנט הגברי באדם (המודעות) חודר לאלמנט הנשי בו (גוף/רגשות). אז יש לכם זיווג משמיים.

אם כן, מהי בגידה ברמה הזאת? האם אנשים לא מתגרים האחד בשני כל הזמן? הערה מתחכמת, בדיחה, קריאת-תיגר, מתיחה, גרימת מבוכה. האם אנשים לא אוהבים 'להכניס לך', אם אפשר לומר כך, משתמשים ב'פקחות' שלהם כדי לחדור? המודעות/תשומת הלב שלהם חודרת לעיתים רחוקות לבשרם שלהם עצמם. הם משתמשים בה כדי לעצבן, 'להציק' לאנשים אחרים. יש לך את 'האישה' שלך לתנות איתה אהבים... זה לא מישהו שם רחוק. החדירה/חיבור הללו נועדו כדי להביא ללידה שנייה – של גוף שני. הגוף השני הזה הוא לידתו של 'הגבוה' בתוכך, והוא בא כתוצאה מהנישואין היחידים שבאמת נחשבים.

* * *

פיתחנו הרבה הרגלים שהם ממש מגוחכים מנקודת מבט אנושית באמת. נולדנו בבית הסוהר ו'חונכנו' כיצד לשרוד בתוך השחיתות, האכזריות והפחד האלה. אם אינך יודע על קיומה של איזושהי אפשרות אחרת, כיצד תוכל לחשוב אחרת? כך שאנו מתחילים לכנות את החשכה 'החיים האמיתיים'. אם מישהו בא ואומר לך, שיש שם חוץ שבו זורחת השמש, אתה יכול להאמין בכך, או לא. אבל בינתיים אתה ממשיך לחפש שמיכה נוספת, מנסה לשמור על יחסים טובים עם הטבח, ואולי להתיידד עם הבחור בתא הסמוך שנראה לך 'חמוד'. הו, גדלנו בתוך זה.

כך שיש כאן גבול דק, אתם מבינים, שמתחתיו נמצא הגיהינום. אין לו סוף, והוא מופיע בכל הצורות והגדלים. הדבר המוזר בנוגע ל'בורות' הוא שלמעשה, זה לא מה שאתה לא יודע – זה מה שאתה חושב שאתה יודע. למעשה, אנחנו לא ממש חושבים – אנחנו לוקחים הכול כמובן מאליו. ללא מבנה מסודר, השכל מייצר רק אסוציאציות אקראיות – סבל חסר-תועלת הוא בלתי נמנע ברמה הזאת. על מנת לתקן את המצב אתה זקוק לדרך, אתה זקוק לידע. כל העסק הזה הוא לא בשביל הסתגלות חברתית. זו עבודה, כדי לצאת מבית הסוהר. זה מהפכני באמת!

לעבור על החוק זו הפרה של החוק. בין אם אתה חומד כסף או חומד אהבה, זו עדיין חמדנות. ללא 'תוכנית' אחרת, האישיות המזויפת תשלוט בהכרח – כשכל אחד ואחד תָּחוּם בגבולות החבילה האישית שלו, המבוססת על אשליה.

ואיך זה מוסבר ומוצדק! חתוך את 'הקשר-הגורדי' – אין דרך להתיר אותו! התחל לתפקד מתוך משמעות חדשה. לפעמים אתה יכול להיות כל כך גמיש ועניו, ואז ברגע, אתה הופך להיות מרושע. כשהמכאניות מופעלת, אתה ממש מאבד שליטה ומבזבז אנרגיה חיונית. שם שכחת איך לשלם מתוך סבל מודע/מרצון. אינך שולט עדיין בחוק.

)סוף קלטת 4(

 

הדרשה על ההר

(חלק 5)

27 למרץ 2004

 

רק להעלות את הקטע החדש הזה לדיון מעלה קצת חרדה. מדוע? משום שהנושא הוא הכאב – הבלבול, התהייה, השינה, כל העסק הזה. והדרך היחידה שמישהו יכול באמת להסתדר איתו, היא לעבור דרכו. לא להתעלם ממנו בעזרת 'פקחות'. רק מעטים מרשים לעצמם לחוות אותו, הם מנסים לעקוף אותו.

עכשיו אני מסתכן בלהיות ממש מבאס. אני צריך להשתמש בקול של כאילו 'לא מרוצה', משום שזוהי האווירה שבה אנו מתחילים. אין באמת על מה להתלונן. אתם לא מרגישים חופשיים – אבל זוהי האמת לאשורה. ובכן, אנחנו עומדים לנסות לעבור דרך הכאב. וכדי לעשות זאת אנחנו צריכים לחוות באופן מודע את הרטט הבלתי נעים הזה.

לפני כאלפיים שנה אמר האיש: 'אתם רוצים לדעת מהי הבעיה? בואו ואספר לכם עליה! זהו ביסודו של דבר מה שהדרשה על ההר עוסקת בו – הטעויות הנפוצות שבני האדם עשו וממשיכים לעשות. והקול הזה ממשיך ואומר: אם תמשיכו כך, לא יהיה לכם חלק ב'מלכות שמיים'. באופן כללי, מצבנו לא טוב יותר ממצבם של הפרושים והסופרים (צָדוֹקִים) מתקופת התנ"ך.

אם לא תצליחו הרבה יותר טוב מ'ש"ס ואגודת ישראל' לא יהיה לכם מקום במלכות שמיים, לא תוכל להיות שלווה עבורכם. אתם רוצים לעשות זאת 'בדרך שלכם'? לכו ועשו זאת, איפוא. אבל, הוא אומר, אני אספר לכם מהן התוצאות הבלתי נמנעות הנובעות מהטעויות שרובכם עושים כל הזמן, בדרך זו או אחרת.

ובכן אנחנו ניגשים לעניין, צעד אחר צעד, ומכירים במצב. מצהירים עליו בקול, בתקווה שלא נגזים וגם לא נקל ראש, מנסים לנטרל את כל ההרגלים ההרסניים לגמרי. צעד אחר צעד, מכניסים את הידע לפעולה, יחד עם הניסיון, מתוך תקווה להגיע למשמעות האמיתית של כל המילים הללו.

וזה הולך כך:

'וְאִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁילֶךָ נַקְּרֶהָ וְהַשְׁלִיכֶהָ מִמֶּךָ טוֹב לְךָ בַּאֲבֹד אֵבֶר אֶחָד מֵהָשְׁלַךְ כָּל בְּשָׂרְךָ לְגֵיהִנֹּם׃'

למה הכוונה כאן? המשמעות המילולית כאן היא כאילו 'גרוטסקית'.

המכשול שלך – הדברים שהם נגד עצמך! אם אתה עושה משהו שמנוגד 'לכלל רווחתך', לא משנה כמה זה יכאב, 'נקר אותה והשלך אותה ממך'. זו ה'עין' שלך – ה'אני' הקטן הנוכחי שלך הוא 'העין' שלך – הזדהות מסוימת שלך. היא מערערת את מה שאתה יודע טוב יותר.

'נַקְּרֶהָ וְהַשְׁלִיכֶהָ מִמֶּךָ טוֹב לְךָ בַּאֲבֹד אֵבֶר אֶחָד מֵהָשְׁלַךְ כָּל בְּשָׂרְךָ לְגֵיהִנֹּם׃'

ה'גוף' כאן, הוא הגוף הפסיכולוגי שלך. לכל 'אני' קטן יש את האינטרס שלו. הוא אולי ייתן לך משהו, אבל לכל היותר, רק לזמן מוגבל. הוא אליל, במובן האמיתי של המילה. ה'אני' האמיתי הוא מרכז הכובד הפוטנציאלי של הווייתך כולה. ריבוי ה'אניים' הקטנים שאינם בעבודה, הם 'הגויים', 'האחרים', 'הלא-מאמינים'. הם 'אינם מכירים את אלוהים'. הם הפוליתאיסטים, בעלי 'אלוהים רבים'. כסף כאלוהים, אלכוהול כאלוהים, סקס כאלוהים, כעס כאלוהים. מה שחסר הוא 'האלוהים האחד' – האני האמיתי האחד והיחיד.

'אני' מסוים עשוי לפתות אותך, אולם אתה רואה שהוא מוגבל ומגביל. מכל מקום, כדי לזהות משהו כמוגבל, חייבת להיות לך הרגשה של 'משהו' שהוא לא מוגבל. אנשים מכנים אותו בשמות שונים: אלוהים, הנצחי, שלום, אהבה, אמת או נוכחות. יש אנשים שיש להם תחושה חזקה שאחת או כמה מהמילים הללו, מתייחסות ל'משהו' שהוא אמיתי יותר מכל. לפני שתוכל לוותר על הרצונות הקטנים שיכולים, במקרה הטוב, להביא רק סיפוק זמני, אתה צריך שיהיה לך טעם מובהק של משהו שהוא באמת יציב ובלתי משתנה.

וזה ממשיך:

'וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁילֶךָ קַצְּצֶהָ וְהַשְׁלִיכֶהָ מִמֶּךָּ טוֹב לְךָ בַּאֲבֹד אֵבֶר אֶחָד מֵהָשְׁלַךְ כָּל בְּשָׂרְךָ לְגֵיהִנֹּם׃'

אנו מנסים להסיק מה מובנה של התורה הזו, אך השפה איכשהו השתנתה מאז שנכתבה לפני אלפיים שנה. היא באמת מקיפה למדי, על אף שאלה הם קטעים ממנה. ניקול טרח להוציא חמישה ספרים של פרשנויות בניסיון לסכם את התמונה הכוללת בשפת ימינו. הטקסט הזה עשוי לטלטל אתכם מספיק על מנת שתבססו לעצמכם הרגשה ברורה באשר להבדל המהותי בין 'מלכות שמיים' לבין 'הגיהינום'.

הטקסט הזה נועד לאנשים שיש להם אהבה עמוקה לאמת, ורצון לחיות על פיה כמיטב יכולתם. זה יכול לספק 'דחף התחלתי' – את המוטיבציה לעבוד. אבל עליך להבין את ה'למה' שעומד מאחורי כל זה. זה בטח לא בשביל שאנשים יטפחו לך על השכם ויגידו 'הו איזה בן אדם יפה ואמיתי אתה'!

ל'שכל הדתי' יש תחושה מסוימת של 'מלכות שמיים'. הוא מכיר את ההרגשה של מצפון נקי והוא מוכן להיאבק כדי להגן עליה. כדי לדעת את ההבדל בין מלכות שמיים לבין הגיהינום, בין שלום לבין סכסוך, אדם צריך להתברך בהרגשה מסוימת באשר ל'אלוהים' ול'חיים שאחרי'.

נדיר מאד שאדם יקבל תחושת סיפוק ממשהו שהוא גדול יותר מהחיים הקטנים שלו – גדול יותר מתחושת הנוחות והביטחון המידיים שלו. יש משהו בתוכנו שיש לו עוצמה אדירה ומציאות קבועה שאינה מוטלת בספק. כדי לחוש בטעם שלו, אדם חייב להתנסות ברטט הממשי שלו. אותו 'מקום של וודאות' בתוך אדם, שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. כל המחשבות הקבועות שלו, הרגשות או התחושות הן מחוצה למקום הזה. יש לך תחושות, רעיונות, רגשות, תאוות, סלידות – אלא שהם נמצאים כולם 'מחוץ' לאני המהותי שלך. בתוך ה'אני' האמיתי, יש לך את כל מה שאתה צריך. יש לך את 'אלוהים'. שם קיימת אהבה במובנה האמיתי. מישהו יכול לחשוב על משהו טוב יותר שיכול להיות לו? אולי משהו שאפשר למצוא 'בהודו'?

הרשו לעצמכם להרגיש את הכאב, את המתח, את הלחץ – העמיקו לתוכם. אז לפחות תדעו מהו הדבר שעליכם לעבור דרכו. זהו צעד מהותי. ובאשר לאותם 'אניים' קטנים ומכשילים, 'קצץ אותם והשליכם ממך'. הם הריבוי של אניים קטנים (שאינם בעבודה).

כעת, מהי 'יד ימין' ש'מכשילה' אותך, ושמעודדים אותך ל'קַצְּצֶהָ ולהשליכה ממך'? 'העין' היא 'ההזדהות' שלך, התחושה המיידית שלך של מי אתה ביחס ל'מה שקורה'. 'היד' היא מה שאתה 'עושה', כיצד אתה מגיב. אתה לא פועל באמצעות 'העין' של ההזדהות שלך, אלא באמצעות 'היד' שלך. זה בעצם מה שמדובר עליו פה.

'וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁילֶךָ קַצְּצֶהָ וְהַשְׁלִיכֶהָ מִמֶּךָ...'

מובן? יש כאן הבחנה בין מה שקרוי 'מחשבה' לבין 'תגובה'. המחשבה היא דבר אחד, הפעולה היא התגובה למחשבה. 'היד' שלך היא שפועלת.

וכאן, אנו מגיעים לעניין מורכב נוסף, עניין מורכב באמת. קיוויתי שלא אצטרך לעסוק בזה כאן. חשבתי שאולי זה יעלם או משהו. 'אלוהים', חשבתי 'על מה הטקסט הזה מדבר בכלל?' ואז נזכרתי, שכבר עסקנו בעניין הזה.

'וְנֶאֱמַר כִּי יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ וְנָתַן בְּיָדָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת׃ (גט עפ"י המסורת היהודית) ...וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ אִם לֹא עַל דְּבַר זְנוּת מֵשִׂים אֹתָהּ לְנֹאָפֶת וְהַלֹּקֵחַ גְּרוּשָׁה לוֹ לְאִשָּה נֹאֵף הוּא׃'

אני מניח שנצטרך לקפוץ לתוך העניין הזה. הוא חוזר למה שנאמר קודם בנוגע ל'נישואים האמיתיים'. ההיבט הגברי של אדם הוא השכל (אינטלקט) וההיבט הנשי הוא גוף/רגשות. בואו נראה איך זה מסתדר כאן. עשויה להיות כאן חפיפה של המשמעות המילולית והמשמעות הסמלית.

אוספנסקי מצטט את גורדייף בהגדירו סמל, או תרשים, כמכיל מספר רעיונות בצורה מתומצתת – תזכורת מהירה לעניינים רבים ביחד. הוא יכול לייצג את 'העניין הזה' ואת 'העניין הזה', וגם את 'העניין ההוא'. עוזר לך לחשוב על כל החלקים בתוך התמונה הגדולה.

כמו, למשל, הסמל של הצלב. הקו האופקי של הזמן, והקו האנכי של הנצח. סמל זה מעלה את הסוגיה החיונית של 'קנה-מידה'. כדי שתהיה לך תחושה אמיתית של קנה-מידה, אתה צריך שיהיה ברשותך מגוון רחב של התנסויות בזמן שאתה מציין לעצמך את ההבדלים בין חשיבה, הרגשה, מניעים ופעולות, ברמות השונות. התנסויות של נפילה לתחתיות ושל התעלות לגבהים וכל מגוון ההתנסויות שביניהן. אתה צריך שתהיה לך יותר מאשר רק תחושה מעורפלת של 'אני מרגיש טוב', אני מרגיש רע'. בין להרגיש 'נפלא' לבין להרגיש 'נורא ואיום' קיים טווח שלם של רגשות ותחושות. בדרך כלל, כאשר אתה אומר 'אני מרגיש טוב', מה שמשתמע מזה לא יותר מאשר 'אני לא מרגיש רע כפי שהרגשתי לפני מספר דקות'. זה לא מספיק טוב. לכל שינוי ברמה יש רטט מסויים. כל רמה היא כמו 'תו מוזיקלי' בסולם התווים. ערכו קריאת מצב למצבכם הרגשי והגופני, ובדקו אילו מחשבות או תחושות מתרחשות באותו הרגע. ערכו קריאת מצב נוספת מאוחר יותר, כשאתם במקום גבוה יותר או נמוך יותר, ובדקו מה עובר בתוככם אז. ציינו לעצמכם את ההבדלים!

בחזרה לדרשה על ההר. הטקסט כאן עשוי להיות בעל אופי של משל.

'כִּי יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ...'

'אשתו' של אדם – הגוף/רגש שלו. הוא, 'האיש' בתוכו – השכל/אינטלקט שלו.

'...וְנָתַן בְּיָדָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת׃'

אם 'איש' לא יכול לשלוט יותר ב'אשתו', אז הוא צריך לשחרר אותה ולפנות מקום ל'אדון' חדש. האישיות המזויפת 'מוותרת' – נותנת 'לאישה' 'ספר כריתות' (גט). אם נסתכל על זה כך, אני חושב שאפשר לומר שרוב האנשים גרושים. הראש והלב גרושים, הם לא רואים את הדברים באותו ה'אופן', אין להם מטרה משותפת.

'...סֵפֶר כְּרִיתֻת׃'

במילים אחרות, יש צורך להבהיר את העניין. 'הגבר' אומר 'אני לא יכול להתמודד איתך', את משוחררת מסמכותי כעת. 'ספר כריתות' פירושו שאתה מצהיר על כך באופן מלא וסופי, הדבר נעשה! הרגש, 'האישה', חופשית אז להיפתח לסמכות אחרת. 'הגבוה' (יְ-הוֹ-שֻׁ-עַ) אומר: אני הדרך, אני הסמכות, המדברת בשם האב.

וזה ממשיך:

'וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ אִם לֹא עַל דְּבַר זְנוּת מֵשִׂים אֹתָהּ לְנֹאָפֶת וְהַלֹּקֵחַ גְּרוּשָׁה לוֹ לְאִשָּה נֹאֵף הוּא׃'

'זנות', ברמה הפסיכולוגית, נראית לי יותר כמו חוסר צניעות, או גאוותנות.

טוהר הוא נקי, כנה, אמיתי, משהו אמין – זה לא 'לרעות בשדות זרים'.

'האישה' צריכה לקחת ברצינות את סמכותו של 'הגבר'. השכל חייב להיות הנהג. אם אתה מתייחס לנהג כאל 'נהג', אז אתה משחק את תפקיד הנווט, ביחס לנהג, ועוקב אחרי 'המפה' המחורבנת. אתם אמורים לרצות להגיע לאותו הכיוון. אם הנהג נוהג ו'הנווט' לא מנווט, הוא חולם לו, או אני לא יודע מה – אז אתם לא תגיעו רחוק ביחד.

'גירושין' הם לא בהכרח דבר רע. הם עשויים לבטא בהירות, התחלה חדשה. אם מתברר שהשכל (הגבר) אינו מהווה סמכות בעלת תוקף, אז הרגשות (האישה) צריכים משהו חדש. 'האישה' זקוקה ל'נהג'. אם אתה יודע שאינך יודע, אז עזוב את הסמכות היומרנית שלך. אם אינך יודע כיצד להוות סמכות לך עצמך, אז מצא את החלופה.

בסופו של דבר הסמכות האמיתית היחידה היא האמת. כלומר, 'אלוהים', הסמכות, היודעת את הסיבה הבסיסית לכול. ויש להניח כי ישנם אנשים שקרובים להבנה הזו יותר מאחרים. כאשר אתה יוצא לחפש 'שמאן', במידה מסוימת התגרשת כבר מהיומרנות של השכל שלך. אתה מחפש 'בעל' חדש – משהו ש'אוסף את הדברים ומחזיק אותם ביחד'. אך לפני שתוכל לעשות זאת באופן ממשי, אתה צריך גירושין שהם ברורים. אולי זה מה שקרוי ענווה, כאשר לשכל אין שום ספק כשהוא אומר, אני לא יודע! אז אתה באמת פתוח לחדש.

שוב:

'אִם יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ אִם לֹא עַל דְּבַר זְנוּת מֵשִׂים אֹתָהּ לְנֹאָפֶת'

'היא' אולי מזדיינת עם כולם, כמו שאומרים – 'נִישְט אַ הִיר, נִישְט אַ הֶר' (לא פה ולא שם). 'היא' לא מקבלת את הסמכות הנוכחית, אבל איכשהו המשחק נמשך. הרגשות לא נותנים אמון בשכל ועל אף זאת, עדיין לא מכירים ב'חוסר ההתאמה'. באותו הזמן הם עושים 'משהו אחר' עם 'סמכות' אחרת. איזה שד קטן מגיע ואומר 'יש לי משהו טוב בשבילך'! 'היא' שוכבת פה וגם שוכבת שם.

מה יכול להיחשב, בטעות, כסיבה לגיטימית ל'גירושין'? טוב, אולי כל מה שהרגשות, 'האישה', עושה, שנובע מהמכאניות. התנהגותה לא בהכרח מתכחשת לסמכותו של 'הנהג', אבל היא לא עקבית. זה כמו סתם להשתעשע במחשבה ש'בשדות זרים' היא תמצא סמכות טובה יותר.

אז:

'...וְהַלֹּקֵחַ גְּרוּשָׁה לוֹ לְאִשָּה נֹאֵף הוּא׃'

התגרשו ממנה בגלל חוסר האמינות שלה, ואם גבר אחר נישא לה, הוא נישא לאישה 'לא אמינה', נכון? 'נישואין' הם יחסים. הם טעות אם אין התאמה. אם אתה מניח בצד את 'הניאוף' במובנו הגופני, המיני, ומתייחס להיבט הפסיכולוגי, זו עדיין שאלה של 'חדירה'.

אתה לא מערבב תורות. זהו הניאוף האמיתי. 'אדם אינו יכול לשרת שני אדונים'. כמובן ש'האדון' (המאסטר), במובן הסופי, הוא האמת. כאשר משהו רלוונטי, הוא צריך להיות ברור. אתה לא יכול 'להשתעשע מהצד' עם האמת.

טוב, עכשיו בואו ונראה אם נוכל להפריד את העניין החברתי מהעניין מהפסיכולוגי. האם עשינו זאת כבר? בעידן שבו אנו חיים – ואולי זה היה כך תמיד – רוב האנשים, כתוצאה מ'חינוך' והתניות נוספות, מפתחים יחסים מפוקפקים מאד בין השכל לבין הרגשות שלהם. זה העניין שהטקסט הזה עוסק בו. אז אנחנו יכולים להבין היטב מישהו שנושא עיניים אל 'סמכות חיצונית'.

אחת הסיבות שבגללן אנשים נוטים להתייחס ב'שחצנות' למה שהם מכנים 'כַּתות' היא נושא הסמכות. הם רואים זאת כהשפעה לא לגיטימית של אדם אחד על אנשים אחרים. אוראג' אמר כי 'מחצית מהאנשים שפגשו את גורדייף חשבו שהוא קדוש והמחצית השנייה חשבו שהוא שרלטן'. אבל אלה שראו אותו כשרלטן לא ראו שהאנשים שקיבלו אותו כסמכות, קיבלו אותו 'באופן כזה' בגלל מה שהרגישו שהוא נכון ולטובתם.

האם ניתן לומר שאנשים כבר גרושים מעצמם? האם 'גירושין' הם עובדה אפילו לפני שמה שקרוי הסמכות החיצונית הגיעה לזירה? קחו את האדם הממוצע – השכל שלו והרגשות שלו נמצאים בסכסוך תמידי. זה כאילו הרגשות שואלים תמיד את השכל: 'מה עלינו לעשות?' ואז, כמובן שהשכל המותנה נאלץ לעשות כביכול 'החלטות'. זו מערכת יחסים עצבנית מאד ומלאה בהנחות ואמונות תפלות. מה אמר גורדייף שהן שתי החולשות הכי גדולות של האדם?

סטיבן: נוחות להשפעה וחיקוי.

אלן: כן, נוחות להשפעה וחיקוי. 'אין שומר בפתח'! אדם צריך שיהיה לו שומר בפתח – להכיר כל מה שנכנס פנימה וכל מה שיוצא החוצה. אנשים מלאים ברעיונות, וברוב המקרים אין להם שום מושג מאיפה נכנסו להם לראש. באופן כללי, כל הרעיונות נאספים יחדיו למגוון משתנה של הרגלים – ה'חשיבה' מכאנית לגמרי, הרגשות בסערה. מאד לא מספק. 'האישה' סובלת, ו'הגבר' מעמיד פנים. הגבר מאשים את האישה, האישה מאשימה את הגבר. הגבר רוצה שהאישה רק תהיה בשקט. האישה רוצה שהגבר יחליט כבר. וכמובן שהגבר לא באמת מכיר את היסוד הנשי והאישה לא באמת יודעת למה לצפות מהיסוד הגברי. גם כן שותפות. לי זה נשמע כמו עילה אמיתית לגירושין.

עד כה הנושאים נראים מעורבבים למדי – ההיבט המילולי, ההיבט החברתי וההיבט הפסיכולוגי. אפשר לקבל סחרחורת מלהסתכל על כל אלה. אך נגענו בדברים שנראים סבירים למדי. עכשיו בואו נראה אם נוכל להשיג איזושהי בהירות מה'סבירות' הזאת.

איך זה עשוי להשפיע על חיינו? האם יש הבדל מהותי אם נולדת כגבר או כאישה? האם, ביסודו של דבר, אין זה אותו האתגר לכולם? זו שאלה רצינית וחיונית, לא כן?

הסמכות האמיתית היחידה היא האמת. זו המציאות, חופשיה מחשיבה מתוך משאלת לב, מדמיון, וממגיע לי. ידע מ'למעלה', שהוא מעבר לכל הבלבול וההנחות ה'רגילות', בא מרוח האלוהים עצמה. החיבור קיים ברמה הגבוהה יותר בתוך עצמך! ההווייה של אדם יכולה 'לקבל' ידע רק במידה ששניהם רוטטים בהתאמה. רטטים שהם שליליים במידה זו או אחרת, לא יכולים להתחבר לרטטים העדינים יותר של האמת.

לעתים אפשר לשמוע אנשים אומרים: 'אני עובד על הנישואין שלי'. אני תוהה למה הם מתכוונים בדבריהם? אני תוהה כיצד הם עושים זאת? במובן הרציני ביותר, בשביל שההוויה תעבוד על 'הנישואין' בין השכל לבין הרגש, הרי שלהוויה הזאת צריכה להיות לא מעט ענווה. בסופו של דבר, התוצאה עשויה להיות הפריה נקייה, 'הפרייה טהורה'.

אם כן, ההשלכות של העניין הזה עמוקות מאד. 'הנושא' הוא לידתו של 'הגבוה' בתוכנו. הפעיל/האינטלקט/הזכרי כ'אב', הקולט/הגוף/הנקבי כ'אם'. ואז מה שאנחנו מצפים לו, הוא הילד – לידתו של הגבוה בתוכנו – הגוף השני!

רציתי להבהיר את העניין. הייתי גם רוצה לעזוב אותו כעת, אבל נעשה עוד מאמץ קטן ונראה אם נצליח להגיע ל'משהו' ש'נוכל לתלות עליו את הכובע', כמו שאומרים. למשהו שיהיה מוחשי כמו מתלה-כובעים.

מה הבעיה? איך זה שאתם לא יודעים מה לעשות? זוהי השורה התחתונה, לא? 'אני לא יודע מה לעשות'! אבל האין זאת שאתם כן יודעים מה לעשות, בערך, אלא שאינכם מסוגלים תמיד לבצע? האם גם זו השערה גדולה מדי? אולי רוב הזמן אינכם יודעים מה בדיוק לעשות, כשעומדים לרשותכם רק כמה מהלכים קטנים שלפעמים מחוללים שינוי.

ובכן, כאן יש לנו כמה מחשבות מסכמות על העניין.

(סוף קלטת 5)

 

הדרשה על ההר

(חלק 6)

4 במאי 2004

 

תורות מתמודדות בעיקר עם מה שעומד בדרכנו לבלתי-נודע (עדיין). 'אהבה', 'שלום', 'אמת', 'נוכחות', הן כולן מילים שונות המצביעות על מקום מסויים, על רמה שלעיתים מתייחסים אליה כאל 'מלכות שמיים'. אין באמת הרבה מה לומר עליה, מלבד זאת שהיא נמצאת שם. ואם הייתם 'לוקחים בה חלק', החיים היו אחרים לגמרי בעבורכם. לדבר עליה כאשר אתם לא נמצאים שם, זה לא רק חסר-תועלת אלא אף עלול להזיק, משום שזה מעורר כל מיני תמונות בדמיון, שהוא התפקוד ה'תפיסתי' היחידי העומד לרשותנו ברמה הנמוכה. הנושא האמיתי אינו התמונות – אלא המציאות המהותית. אנחנו מותנים לחיות בתמונות, ועל כך אנחנו יכולים לומר עוד רבות!

תמונות, הן במקרה הטוב, קטעים של הכול ומין הכול, ובפני עצמן, הן בעיקרן אשליה. זו הרמה הנמוכה שבתוכה אנו חיים מתוך הרגל. אם כך, מה לעשות? בתור התחלה, להיות אמיתי, חד-עין ועניו ככל האפשר – מכלול דברים 'פשוטים וכנים'. זהו המקום היחידי שבו תורה וידע יכולים להתחיל להשפיע.

כל עבודה אמיתית דורשת הסתכלות, אי-הזדהות וזכירת עצמך. להפריד אט-אט את מה שהוא באמת אתה, ממה שאתה 'חושב' שאתה. למקם את עצמך מחדש, לחזור הביתה, לזכור את עצמך. בכך עוסקת העבודה.

כמה עליכם עוד לראות על מנת להבין שכל אדם חי בתמונת עולם שהיא התמונה הבלעדית שלו? איך עוד אפשר לומר זאת? אפשר לכנות זאת תובנה – משהו שאתה רואה 'לפתע-פתאום', שהוא פשוט עובדה מדהימה.

ממה עשוי 'עולמם הפרטי' של בני אדם? הם נולדו לתוך בית מסוים, גדלו במחיצת אנשים מסוימים, בתוך קהילה מסוימת. הם הלכו לבתי ספר מסוימים, היו להם מורים מסוימים. כל אחד שמע דברים שונים ופנה למקומות שונים. הם עצמם היו 'טיפוסים' שונים. אפילו אם נולדו באותו הבית לצד עוד אחים ואחיות, החוויות של כל אחד ואחד מהם היו שונות. וכמובן, לכל אחד מהם יש את התגובות שלו, הרגשיות, השכליות, והגופניות, למה שקורה. בדרך כלל, לוקחים את כל זה לגמרי כמובן מאליו. אנשים, באופן מפתיע, אפילו נראים כדוברים באותה השפה. 'עולם' אחד מדבר עם עולם 'אחר' כאילו שהם ממש מבינים האחד את השני!

יש אמרה, אולי מהתנ"ך, האומרת: 'כל הממית נפש אחת, כאילו המית עולם מלא'. מדוע 'המית עולם מלא'? נראה לי שכאן אנחנו מדברים על הדבר הכי קרוב למשמעות של האמרה הזאת. כשאדם מת תמונת העולם שלו נעלמת, נכון? היא הייתה מוחזקת באמצעות... מה? מה בנו מחזיק אותה? אתם הולכים לישון בלילה, מתעוררים למחרת בבוקר, והנה היא שוב שם. ההיווכחות בכך יכולה ליצור זעזוע. את מי זה יכול לזעזע? טוב, אז אנסח זאת כשאלה: האם מה שאמרתי זה עתה נשמע לכם הגיוני?

רחל: אני חווה את זה. אני חושבת שדיברנו על כך.

אלן: כן, בטח.

רחל: יש עולמות אחרים, כן?

מה שראינו זה שכל אדם נמצא בעולמו שלו, לבדו. נראה שלכולם יש את התחושה שהם מרכז היקום. המשפחה שלהם נעה סביבם, החברים שלהם נעים סביבם, השמש נעה סביבם, אנשים באים, אנשים הולכים. אם כן, באופן כללי, כל אחד מרגיש כאילו הוא המרכז של כל זה. והם מבקרים את 'האחרים', כל האגואיסטים האחרים הללו, שמרגישים שהם המרכז של הכול.

איך זה יכול להיות אחרת? אתם אכן המרכז של 'העולם שלכם'. טוב, תודה שאירחתם אותי שם לכמה רגעים! אני לא ציני, למרות שלאחרונה הואשמתי בכך שאני נשמע ציני. ואפילו על ידי מקור שוחר טוב. ואני מסתכל על זה ואומר, אה, אני שמח ששמעתי את זה. התקווה היחידה שלנו, בעצם, היא בכיוון של מודעות מוגברת.

לכל 'מרכז' יש את יכולת המודעות שלו, והוא מסוגל 'לשקף' הרבה יותר ממה שהסבר כלשהו יכול להציע. על מנת שהמודעות תתרחב באופן חופשי, היא חייבת להשתחרר מנטל העבר על הרגליו המכאניים. יש ידע שיכול לעזור לנו לראות, אפילו מתוך חשכת הבורות הזאת. כאשר אתם מתחילים להשתמש בו, אתם למעשה מכניסים אור לתוך החשיכה.

אבל כול זה עדין מאד. הבעיה היא לא מה שאנחנו לא יודעים – אלא מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. המסה הזו של המידע וההתנסויות שאתה נוטה לתפוס בתור 'אתה'. כל זה פשוט לא מסתכם לכלל תוצאה! אתה רוצה להשתחרר מזה. אלא שבתוך הבלבול הזה נמצא כל החומר שמתוכו אתה 'חושב' ובתוכו קיימת תחושת ה'אני' שלך. ללא הבורות הזאת – 'אתה' לא קיים.

הבורות הזאת היא העניין העיקרי. היא מי שאתה חושב שאתה. 'אני טוב, אני רע, אני יודע את זה, אני יודע את ההוא, אני יודע יותר, אני זה שכועס, אני זה שחומל, אני קנאי, אני נדיב, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני – בגלל!' אל תשכחו את ההצדקה 'בגלל' – היא מבוססת על הנחות. אולם אם תסתכלו עליה בשוויון-נפש, תיקחו צעד אחורה ממנה, אתם עשויים לומר: איך אני יודע? מאיפה זה? מה זה משנה? אלו שטויות, זו אשליה, הכול מתוך החשכה.

אם תעמידו את כל זה באור ההסתכלות, התוצאה תהיה התמוססות התמונות שהיו מוחזקות, כמו שאני אומר לפעמים, בעזרת 'נייר-דבק וְרוֹק'. אפילו מעט אור מתחיל למוסס אותן. עשו הפרדה, הסתכלו על כל זה מבחוץ – וחיוך יעלה על פניכם.

טוב, אז עכשיו אתם מבינים. אם כך, כמה רחוק אתם רוצים ללכת עם זה? ראו את הטעות שאתם עושים, לא חשוב 'התיקון'. התיקון הוא, 'להפסיק לעשות את הטעות.'

'העניין הוא לא העניין'

מהו העניין? טוב, קודם כל צריך שיהיה לכם איזשהו מושג על 'עניינים'. זה לא נועד 'לאדם מהרחוב', אם אפשר לומר כך. העניין שלכם יכול להיות 'להשיג מעט כסף'. אבל מה עומד מאחורי זה? מהי ההנחה שמאחורי המניע הזה? המניע הבסיסי הוא העניין האמיתי!

למה אתם רוצים את הכסף הזה? "אני לא יודע... אני מניח שאני רוצה אותו כדי להיות מאושר". ומישהו שואל, 'טוב, אם תקבל את הכסף הזה עכשיו, זה יעשה אותך מאושר?' אני מתכוון... אם תהרהרו בכך... האם זה מה שיעשה אתכם מאושרים? מה אתם יודעים על 'אושר'? מה זה מאושר? אולי אז תיזכרו ביוגננדה, או במישהו אחר; ואז תגידו, אתם יודעים, 'האם הוא היה זקוק לכסף הזה כדי להיות מאושר'?

הנה אנחנו כאן באמצע קריאת הדרשה על ההר. יש, בברור, פער אדיר בין מה שמדובר עליו כאן כ'תוכנית' לבין העמימות של חיינו הרגילים. הייתה לנו מעט מאד שליטה על מה שספגנו או על האופן שבו זה התגבש בתוכנו מנטאלית, רגשית או פיזית. אך זהו, לבטח, התמהיל האישי שלנו. ואנו איכשהו מצליחים לחיות בקרב אנשים אחרים וביחד איתם. אנו חיים 'מציאות', מדברים ונמצאים בפעילות גומלין עם אנשים אחרים, שלכאורה, מצטרפים אלינו לתוך העולם שלנו. אנו זקוקים לסבלנות רבה כדי להבין מי עושה מה ולמה. זה די חשוב, אתם לא חושבים כך?

דבר אחד אנחנו יודעים לבטח – ההרגלים שלנו גורמים לנו להיות עיוורים לעובדות הבסיסיות הללו, או להתעלם מהן לגמרי. איך אפשר להביא את עצמכם לחיות את מה שאתם כבר יודעים? אנחנו בקושי עושים זאת. אנחנו מתחילים לראות שאנחנו בעצם נעים בכלא שאנו יצרנו. זה באמת כלא. והוא מוחזק באמצעות שקרים.

לפעמים מתייחסים לעבודה כאל:

 'חקר השקרים'

'ההבנה' הרגילה שלנו מלאה באי-אמיתות.

נמשיך:

'וְעוֹד שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְאֶת נְדָרֶיךָ תְּשַׁלֵּם לַיהוָֹה׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִשָּׁבַע כָּל שְׁבוּעָה לֹא תִשָּׁבַע בַּשָּמַיִם כִּי כִסֵּא אֱלֹהִים הֵמָּה׃ וְלֹא בָאָרֶץ כִּי הֲדֹם רַגְלָיו הִיא וְלֹא בִירוּשָׁלַיִם כִּי הִיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב׃ וְלֹא תִשָּׁבַע בְּראֹשֶׁךָ כִּי לֹא תוּכַל לַהֲפֹךְ שֵׂעָר אֶחָד לָבָן אוֹ שָׁחֹר׃ אַךְ זֶה יְהִי דְבַרְכֶם הֵן הֵן לֹא לֹא וְיֹתֵר מִזֶּה מִמְּקוֹר הָרָע הוּא׃'

בסדר, בואו נסתכל על זה:

כל אחד חי ב'עולם משלו', אבל חי גם ביקום. וכאן הטקסט מדבר לא לאדם אחד, אלה ל'המון', לאנשים שאנו מוצאים בעולם כל הזמן. והוא מדבר בשפה המקומית המתאימה לתקופתו ואולי באיזשהו אופן הוא הובן, לפחות על ידי חלקם. איך זה נוגע לנו כיום?

תוך כדי שאנו בוחנים שוב את הדרשה על ההר אני שואל את עצמי – האם אני מבזבז את זמני כשאני מנסה לחזור ל'שפה העתיקה' הזאת? למה לא לומר את אותן האמיתות אבל בשפה של ימינו? למשל – זה עתה התייחסנו לעובדה שכל אחד תועה בתוך עולמו המותנה. בתקופה ההיא, פרויד לא הופיע עדיין בזירה. כעת יש לנו 'רקע מורחב'. לאוכלוסיה הכללית יש מודעות מסוימת לדקויות של ה'תת מודע'. בכל הזמנים אנשים חיו בעולם משלהם, אבל רק לעיתים רחוקות היו ערים לרמה ה'לא מודעת'. כעת אנחנו ערים במידת-מה לרמה הזאת, כאשר אנחנו זוכרים. זה לא נדיר במציאות של ימינו. ובכן, האם אני מבזבז את זמני בניסיון לנבור במשמעויות התורה הזו מן העבר הרחוק? אני לא יודע, אולי אני עושה זאת למען כמה 'נוצרים' כנים הנוטים להתבלבל בין המשמעות המילוליות האפשרית של הטקסט לבין משמעותו הסימבולית, ובו בזמן יודעים שזהו טקסט בעל חשיבות עצומה. למרות שזהו טקסט מדהים ביותר, ליהודי הממוצע אין אפילו מושג על קיומו, אף על פי שזוהי יהדות אזוטרית טהורה. אבל זהו רק עוד דבר אחד מהדברים המוזרים הללו שקורים בקרב 'האנושות הישנה'. אף אחד לא זוכר שום דבר – לא לגבי עצמו, לא לגבי השנה שעברה, כמעט לא.

וכך נאמר:

'...וְעוֹד שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְאֶת נְדָרֶיךָ תְּשַׁלֵּם לַיהוָֹה׃...'

טוב, הוא מדבר אל הרקע שלהם: אתם, הוא אומר, קראתם את התנ"ך. אבות-אבותיכם היו אברהם, יצחק ויעקב, ומשה, ואולי עוד אחרים. ונאמר לכם, 'לא תשבעו לשקר' – זה עניין רציני בעיני אלוהים, בעיני האמת, בעיני השפיות. אם אתם מבטיחים משהו, פשוט קיימו אותו. אני מניח שאז אנשים רבים נדרו נדרים 'רציניים'. אתם יודעים כמו, 'לעולם לא אוכל בשר יותר, תמיד אשמור את השבת, לעולם לא אכה שוב את אשתי... לעולם, לעולם לא אעשה זאת שוב'. הם 'נשבעים באלוהים'.

וכן,

'...וְאֶת נְדָרֶיךָ תְּשַׁלֵּם לַיהוָֹה׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִשָּׁבַע כָּל שְׁבוּעָה לֹא תִשָּׁבַע בַּשָּמַיִם כִּי כִסֵּא אֱלֹהִים הֵמָּה׃ וְלֹא בָאָרֶץ כִּי הֲדֹם רַגְלָיו הִיא...'

נאמר כאן, אל תישבע לעשות דבר-מה, לא על פי הרעיונות שיש לך על אלוהים ולא על פי המחשבה שלך.

' כִּי לֹא תוּכַל לַהֲפֹךְ שֵׂעָר אֶחָד לָבָן אוֹ שָׁחֹר׃'

אתה לא יכול לשנות אפילו שערה קטנה משערות ראשך, ואתה 'נשבע'?

'...אַךְ זֶה יְהִי דְבַרְכֶם הֵן הֵן לֹא לֹא וְיֹתֵר מִזֶּה מִמְּקוֹר הָרָע הוּא׃'

זוהי כוונה כנה, נכון? לא נדר. כל דבר 'מפורט' יותר שאתה מבטיח או נשבע לעשות או לא לעשות, בא מהדמיון שלך. מה אתה חושב שביכולתך לעשות, ואלו נסיבות יאפשרו זאת? זהו דמיון, זו בורות. וכאשר אתה מזדהה עם הבורות שלך, זה מקור הרע. ואתה נותן לו חיים! מה נאמר כאן, בעצם? נאמר 'אל תשקר'. זה כל מה שנאמר. אתה רוצה את 'אלוהים'? אז אל תשקר. אתה רוצה לזכך את נשמתך? אז אל תשקר. ואתם יכולים לראות, באמצעות הדברים השונים שמוזכרים כאן – איך אתם כן משקרים.

'שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן וְשֵׁן תַּחַת שֵׁן׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִתְיַצֵב בִּפְנֵי הַבָּא לְהָרַע לָךְ אִם יַכְּךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית תֶּן לוֹ גַּם הַשְּׂמָאלִית׃ וְכָל הֶחָפֵץ לָרִיב עִמְּךָ לָקַחַת הַכְּתֹנֶת מֵעָלֶיךָ הַנַּח לוֹ גַּם מְעִילֶךָ׃ וְהַנֹּגֵשׂ בְּךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ כִּבְרַת אֶרֶץ אֶחָת לֵךְ עִמּוֹ שְׁתָּיִם׃ תֵּן לַמְבַקֵּשׁ מִמֶּךָּ וּמֵאֵת הֶחָפֵץ לִלְוֹת מִיָּדְךָ אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ׃'

'שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ אֶת רֵעֲךָ וְאָיַבְתָּ אֶת אֹיבְךָ: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת אֹיבְיכֶם בָּרֲכוּ אֶת מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם וְהַעְתִּירוּ בְּעַד מַכְאִיבֵיכֶם רֹדְפֵיכֶם׃ לְמַעַן תִּהְיוּ בָנִים אֶל אֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם הַמֵּאִיר שִׁמְשׁוֹ לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וּמַמְטִיר לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים׃ כִּי אִם תֶּאֱהָבוּן אֶת אֹהֲבֵיכֶם מַה שָּכָר לָכֶם הֲלֹא גַם הַמֹּכְסִים יַעֲשׂוּן כְּמוֹ כֵן׃ וְאִם תִּפְקְדוּ לְשָׁלוֹם רַק אֶת אֲחֵיכֶם מַה יִּתְרוֹן לָכֶם כֵּן יַעֲשׂוּן גַּם הַמֹּכְסִים׃ לָכֵן הֱיוּ תְמִימִם כַּאֲשֶׁר אֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם תָּמִים הוּא׃'

טוב, כעת, מה אתם אומרים על זה? כאשר אדם קורא זאת הוא עלול לזעוק: 'טוב, אני לא קדוש'! אם תהרהרו במילים האלו, אולי זה יקרב אתכם להבנה למה כוונת העבודה באמרה:

'מוּת לפני מותך.'

זה ידרוש קצת מאמץ מצדכם. הלמה, כמודגש בטקסט הזה, הוא 'מלכות שמיים'. האיך חייב להיות במונחים מעשיים. יועיל להבהיר לעצמך את הנושאים הללו – בזמן שאתה מכיר במגבלות הנוכחיות שלך. על מנת לחיות בהתאם למה שכתוב כאן, נדרש יותר מאשר כוונות טובות.

'שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן וְשֵׁן תַּחַת שֵׁן׃...'

נראה שהצבא באזור שלנו חושב במושגים האלה, או כך לפחות מדווח בעיתונות. 'הם' פוגעים 'בנו' – נאמר, משגרים פצצה – ואנחנו 'מחזירים להם', זה כמו נקמה, ללמד אותם 'לקח'. מישהו עושה לך 'עוול', אז אתה מכה בחזרה. כמובן, עם מעט אינטליגנציה והסתכלות, שלא לדבר על ידע או סתם רצון טוב פשוט, אתה מתחיל להכיר בכך שה'בסדר' וה'לא בסדר' של כל אחד ואחד הוא יותר מאשר סובייקטיבי במקצת.

'אם אתה שלילי, זה בפרוש בגלל האופן שבו אתה מתייחס לעניין.'

לדבר על עניין זה בשלמותו, יהיה לדבר על העבודה כולה.

וזה ממשיך:

'...וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִתְיַצֵב בִּפְנֵי הַבָּא לְהָרַע לָךְ'

למה? ובכן, האם משהו אינטליגנטי או מועיל יכול לבוא כתוצאה מתגובה מכאנית? והאם אתם מכירים מישהו שעושה איזשהו דבר ואינו חושב שהוא עושה את הדבר ה'נכון', נאמר, 'בנסיבות הקיימות'? זה מחזיר אותנו לעניין ש'כל אחד חי בעולם שלו'. אנשים פועלים 'בהיגיון' בהתאם לתמונה שלהם. כל אחד ואחד מהם חושב שהוא צודק. כאשר מישהו עושה לך 'עוול', זה אומר שה'בסדר' שלו הוא ה'לא בסדר' שלך, באופן כלשהו, לא כן? זו התמונה שלך כנגד התמונה שלהם. למעשה מה שנאמר כאן הוא, 'אל תצא כנגד התמונה שיש למישהו אחר'. אתה בקושי מכיר את התמונה שלך עצמך, היא משתנה כל הזמן. החיים הם לא תצלום-בזק – הם מולטי-מדיה, מופע של 'נַחֵש מה'.

'...אִם יַכְּךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית תֶּן לוֹ גַּם הַשְּׂמָאלִית׃'

זה לא כל כך במובן הפיזי – זה במובן הפסיכולוגי. מישהו קורא לך נבל...אז חכה עד שהוא יקרא לך חזיר. מה זה משנה? האם אנחנו חייבים להמשיך לחיות מתוך 'איך אנחנו נראים'? יש לכך הרבה השלכות מטרידות. היה ער לתגובותיך הפנימיות – סוג אחורנית עד שתוכל לראות מה כן משנה או לא משנה. תן להם את 'הלחי' השנייה. כל מה שזה באמת אומר הוא: 'אל תבזבז לריק את האנרגיה שאלוהים נתן לך!'

אז:

'וְכָל הֶחָפֵץ לָרִיב עִמְּךָ לָקַחַת הַכְּתֹנֶת מֵעָלֶיךָ הַנַּח לוֹ גַּם מְעִילֶךָ׃'

לו רק יכולנו לראות את ה'מבוגרים' לעומק כשם שאנחנו רואים ילד לפעמים. הנה אתה יושב וכותב, ומסיבה כלשהי ילד רוצה את העט שלך. כעת, אתה רוצה להמשיך לעשות את מה שאתה עושה – אבל אתה בכל זאת נותן לו לקחת את העט. רק כדי לראות בשביל מה הוא רוצה אותו. אכפת לך מהילד יותר מאשר אכפת לך מאי הנוחות! אכפת לך מהחיים העומדים לפניך, ולא אם הדברים נעשים על פי רצונך, או מהן 'הזכויות' שלך, הא? זה מרמז על יחס שונה לחלוטין לבני אדם.

למעשה כל אדם הוא היבט אחר של עצמך – כעובדה, לא מבחינה 'פילוסופית' גרידא. 'דע את עצמך' זו התקווה, וזה המתכון!

'ילד' רוצה את העט – תן לו לקחת גם את הנייר. כעת, האם הוא שמח? זה מה שמשמח אותו בנסיבות האלה? זה אכן אפשרי שתהיה גישה המבוססת על מניע שונה, על מטרה שונה – על מנת להבין מה 'עובד'. וגם, למה לבזבז אנרגיה יקרת ערך על להיות קרבן רגשי של כמעט כל מה שנקרה על דרכך?

'וְהַנֹּגֵשׂ בְּךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ כִּבְרַת אֶרֶץ אֶחָת לֵךְ עִמּוֹ שְׁתָּיִם׃'

אלו הם למעשה מעין נושאים מדיטטיביים. בתוך הידע של העבודה יש פירוט נרחב הרבה יותר, הן של המטרות והן של האמצעים.

אני כל כך רוצה לסיים לעבור על הטקסט הזה, לעשות זאת. אך הרצונות שלי ומה שאפשרי כרגע הם לא בהכרח אותו הדבר. מה קובע מה 'אפשרי'? מזג האוויר, החברה שאתה נמצא בה, האנרגיה? לא משנה מה זה דורש מאיתנו, זה לא עובד כל כך טוב מאז הניסיון הרביעי שלנו לרדת לעומקו של הטקסט. חשבתי, אולי זה מספיק לעת עתה? למה לחזור לעבר הרחוק לדרשה על ההר? הייתי חייב לעשות זאת, לראות האם ניתן לפרש את הטקסט הזה לצד הידע והעבודה של ימינו.

אבל האמת אינה זקוקה לאישור של האתמול. הטקסט הזה אומר: 'הביטו, זה מה שאתם, אנשים, למדים באמצעות החוק שניתן לכם על ידי אבות-אבותיכם. זה מה שקראתם בתנ"ך שלכם – על אברהם, על יצחק ועל יעקב, ועל משה רבנו, ועל הנביאים. והתפללתם לאלוהים, אלוהים, אלוהים. עכשיו הגיע הזמן לרדת לשורש העניין! עליכם להפסיק להיות סגורים בתוך עצמכם, אנוכיים, מפוחדים, 'מאמינים' חסרי-חיבור. אם אינכם יכולים 'לעבוד בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם' אז הפסיקו לחלל את המילה 'אלוהים'. אלוהים נמצא במלכות שמיים, אתם עדיין בגיהינום. האם אתם רוצים לצאת מהגיהינום, או לא? התפילות שלכם והקרבנות, כביכול, שלכם, הם רק... ובכן, הם לא עובדים... הם לא מספיקים!

או, זה 'סיום' נחמד. אולי הגענו למשהו. מה! עכשיו אנחנו צריכים  לדבר על 'ואהבת לרעך' משש עשרה זוויות שונות? האם אנחנו צריכים לפרש מחדש הכול ברמה של 'האווירה הקיברנטית המתוחכמת' הזו? עדיף לעבוד עם מה שאתם מבינים הכי טוב, עכשיו. נכון?

האנרגיה בדיוק שינתה את צבעה כשאמרתי 'נכון'.

אתם יודעים, החיים נראו כל כך פשוטים כאשר הייתי ילד:

" i'm going to get you

on a slow boat to china

all by myself

alone

get you and keep you

in my arms ever more..."

החיים היו ממש פשוטים.

" i'm going to buy a paper doll

that i can call my own

a doll that other fellows cannot steal.

and then those flirty flirty guys

with their flirty flirty eyes

will have to flirt with other dollies

that are real.

when i come home at night

she will be waiting

she'll be the truest doll in all this land.

i rather have a paper doll that i can call my own

than have a fickle minded real live doll. "

מוזר, העולם הזה של רומנטיקה.

כן, אני מרגיש שזה עתה השתחררתי מעול גדול.

אולי בשלב מאוחר יותר ניקרא לעשות עוד.

 

ואלוהים יודע הכי טוב

 

*****

 

הדרשה על ההר

הבשורה הקדושה על פי מתי

פרק ה'

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הֲמוֹן הָעָם וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיֵּשֶׁב שָׁם וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו׃ וַיִּפְתַּח אֶת פִּיהוּ וַיּוֹרֶה לָהֶם לֵאמֹֹר׃

אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃

אַשְׁרֵי הַמִּתְאַבְּלִים כִּי הֵם יְנֻחָמוּ׃

אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי הֵם יִירְשׁוּ אָרֶץ׃

אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְמֵאִים לִצְדָקָה כִּי הֵם יִרְוָיֻן׃

אַשְׁרֵי בַּעֲלֵי רַחֲמִים כִּי הֵם יְרֻחָמוּ׃

אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת אֱלֹהִים׃

אַשְׁרֵי עשֵׂי שָׁלוֹם כִּי הֵם יִקָּרְאוּ בְּנֵי אֱלֹהִים׃

אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים עֵקֶב צִדְקָתָם כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם׃

אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ אִם יִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וּבַשֶּׁקֶר יָבִיאוּ דִבַּתְכֶם רָעָה בַּעֲבוּר שְׁמִי׃ שִׂישׂוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם הַרְבֶּה מְאֹד בַּשָּמָיִם כִּי כֵן רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיכֶם׃ אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ וְאִם הַמֶּלַח יָפוּג טַעְמוֹ בַּמֶּה יָמְלָח תָּפֵל לֹא יִצְלַח לַכֹּל כִּי אִם יְזֹרֶה הַחוּצָה וְהָיָה לְמִרְמַס רָגֶל׃ אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם עִיר יֹֹשֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תוּכַל לְהִסָּתֵר׃ וְאֵין מַדְלִיקִים נֵר לְתִתּוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם אֶל הַמְּנֹרָה לְהָאִיר לְכֹל אֲשֶׁר בַּבָּיִת׃ כֹּה יָאֵר אוֹרְכֶם לְעֵנֵי בְנֵי הָאָדָם וְרָאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם בַּשָּמַיִם׃ אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר הַתּוֹרָה אוֹ הַנְּבִיאִים לֹא לְהָפֵר בָּאתִי כִּי אִם לְמַלְּאֹת׃ כִּי הֵן אָמֵן אָנֹכִי מַגִּיד לָכֶם עַד אֲשֶׁר הַשָּמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּן לֹא תַעֲבֹר יוּד אַחַת מִן הַתּוֹרָה אַף לֹא קוֹץ אֶחָד עַד כִּי כֻלָּם יָקוּמוּ׃ לָכֵן כָּל הַמֵּפִיר אַחַת מִמִּצְוֹת קְטַנּוֹת אֵלֶּה וְהוֹרָה כָזֹאת לַאֲנָשִׁים נִקְלֶה יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָעֹשֶֹה אֹתַן וּמְלַמֵּד לַעֲשׂוֹתָן נִכְבָּד יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא תִגְדַּל צִדְקַתְכֶם מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תָבֹאוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם׃ שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִּרְצָח וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יִרְצַח יִנָּתֵן לַמִּשְׁפָּט בִּפְלִלִים׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַמִּתְעַבֵּר בְּאָחִיו חִנָּם יִנָּתֵן לַמִּשְׁפָּט בִּפְלִלִים וְהַקֹּרֵא לְאָחִיו רֵיקָה יִנָּתֵן בִּידֵי הַסַּנְהֶדְרִין וְאִם נָבָל יִקְרָא לוֹ יִפֹּל לְאֵשׁ גֵּיהִנֹּם: עַל כֵּן אֵפוֹא כִּי תַקְרִיב קָרְבָּן עַל הַמִּזְבֵּחַ וְלִבְּךָ יַגֶּד לְךָ שָׁם כִּי דְבַר רִיב לְאָחִיךָ עִמָּךְ׃ הַנַּח שָׁם קָרְבָּנְךָ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב אָחִיךָ וְאָז בֹּא וְהַקְרֵב קָרְבָּנֶךָ׃ מַהֵר הַשְׁלֵם עִם אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ עִמּוֹ בַדָּרֶךְ פֶּן יַסְגִּיר אֹתְךָ אִישׁ רִיבְךָ בִּידֵי הַשֹּׁפֵט וְהַשֹּׁפֵט יַסְגִּירְךָ בְּיַד הַשֹּׁטֵר וְהוּא יִתֶּנְךָ לְבֵית הַסֹּהַר׃ וַאֲנִי אָמֵן אֹמֵר לְךָ כִּי לֹא תַעֲלֶה מִשָּם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְרוּטָה הָאַחֲרֹנָה׃ שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִּנְאָף׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל הַנֹּתֵן עֵינוֹ בְאִשָּׁה לַחֲשָׁק בָּהּ בְּרוּחַ זְנוּנִים נָאַף אֹתָהּ בְּלִבּוֹ׃ וְאִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁילֶךָ נַקְּרֶהָ וְהַשְׁלִיכֶהָ מִמֶּךָ טוֹב לְךָ בַּאֲבֹד אֵבֶר אֶחָד מֵהָשְׁלַךְ כָּל בְּשָׂרְךָ לְגֵיהִנֹּם׃ וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁילֶךָ קַצְּצֶהָ וְהַשְׁלִיכֶהָ מִמֶּךָ טוֹב לְךָ בַּאֲבֹד אֵבֶר אֶחָד מֵהָשְׁלַךְ כָּל בְּשָׂרְךָ לְגֵיהִנֹּם׃ וְנֶאֱמַר כִּי יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ וְנָתַן בְּיָדָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם יְשַׁלַּח אִישׁ אִשְׁתּוֹ אִם לֹא עַל דְּבַר זְנוּת מֵשִׂים אֹתָהּ לְנֹאָפֶת הַלֹּקֵחַ גְּרוּשָׁה לוֹ לְאִשָּה נֹאֵף הוּא׃ וְעוֹד שְׁמַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר נֶאֱמַר לַקַּדְמֹנִים לֹא תִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְאֶת נְדָרֶיךָ תְּשַׁלֵּם לַיהוָֹה׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִשָּׁבַע כָּל שְׁבוּעָה לֹא תִשָּׁבַע בַּשָּמַיִם כִּי כִסֵּא אֱלֹהִים הֵמָּה׃ וְלֹא בָאָרֶץ כִּי הֲדֹם רַגְלָיו הִיא וְלֹא בִירוּשָׁלַיִם כִּי הִיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב׃ וְלֹא תִשָּׁבַע בְּראֹשֶׁךָ כִּי לֹא תוּכַל לַהֲפֹךְ שֵׂעָר אֶחָד לָבָן אוֹ שָׁחֹר׃ אַךְ זֶה יְהִי דְבַרְכֶם הֵן הֵן לֹא לֹא וְיֹתֵר מִזֶּה מִמְּקוֹר הָרָע הוּא׃ שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן וְשֵׁן תַּחַת שֵׁן׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִתְיַצֵב בִּפְנֵי הַבָּא לְהָרַע לָךְ אִם יַכְּךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית תֶּן לוֹ גַּם הַשְּׂמָאלִית׃ וְכָל הֶחָפֵץ לָרִיב עִמְּךָ לָקַחַת הַכְּתֹנֶת מֵעָלֶיךָ הַנַּח לוֹ גַּם מְעִילֶךָ׃ וְהַנֹׂגֵשׂ בְּךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ כִּבְרַת אֶרֶץ אֶחָת לֵךְ עִמּוֹ שְׁתָּיִם׃ תֵּן לַמְבַקֵּשׁ מִמֶּךָ וּמֵאֵת הֶחָפֵץ לִלְוֹת מִיָּדְךָ אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ׃ שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ אֶת רֵעֲךָ וְאָיַבְתָּ אֶת אֹיבְךָ: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת אֹיבְיכֶם בָּרֲכוּ אֶת מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם וְהַעְתִּירוּ בְּעַד מַכְאִיבֵיכֶם וְרֹדְפֵיכֶם׃ לְמַעַן תִּהְיוּ בָנִים אֶל אֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם הַמֵּאִיר שִׁמְשׁוֹ לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וּמַמְטִיר לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים׃ כִּי אִם תֶּאֱהָבוּן אֶת אֹהֲבֵיכֶם מַה שָּכָר לָכֶם הֲלֹא גַם הַמֹּכְסִים יַעֲשׂוּן כְּמוֹ כֵן׃ וְאִם תִּפְקְדוּ לְשָׁלוֹם רַק אֶת אֲחֵיכֶם מַה יִּתְרוֹן לָכֶם כֵּן יַעֲשׂוּן גַּם הַמֹּכְסִים׃ לָכֵן הֱיוּ תְמִימִם כַּאֲשֶׁר אֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם תָּמִים הוּא׃

 

פרק ו'

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם מֵעֲשׂוֹת צְדָקָה לְמַרְאֵה עֵינֵי הָאָדָם פֶּן שָׂכָר לֹא תַשִּׂיגוּ מֵאֵת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם׃ לָכֵן בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה לֹא תַשְׁמִיעַ קוֹל תְּרוּעָה לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַחֲנֵפִים בְּבָתֵּי הַכְּנֵסֶת וּבָרְחֹבוֹת לְמַעַן יַשִּׂיגוּ כָבוֹד לְעֵינֵי בְנֵי הָאָדָם אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הִנֵּה שְׂכָרָם לִפְנֵיהֶם׃ וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה אַל תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֵת אֲשֶׁר עֹשָׂה יְמִינֶךָ׃ לְמַעַן תִּהְיֶה צִדְקָתְךָ בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַסֵּתֶר גְּמוּלְךָ בַּגַּלוּי יְשַׁלֶּם לָךְ׃ וְכִי תָבֹאוּ לְהִתְפַּלֵּל אַל תִּהְיוּ כְּאַנְשֵׁי חֹנֶף הָאֹהֲבִים לַעֲמֹד לְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי הַכְּנֵסֶת וּפִנּוֹת הַשְּׁוָקִים לְמַעַן תִּירְאֶינָה אֹתָם עֵינֵי בְנֵי הָאָדָם אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הִנֵּה שְׂכָרָם לִפְנֵיהֶם׃ וְאַתָּה בִּתְפִלָּתְךָ בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ וְהִתְפַּלֵּל אֶל אָבִיךָ אֲשֶׁר סֵתֶר סְבִיבָיו וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַסֵּתֶר גְּמוּלְךָ בַּגַּלוּי יְשַׁלֶּם לָךְ׃ וְכַאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים אַל תְּבַטְּאוּ בִשְׂפָתַיִם כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יַחְשֹׁב לִבָּם כִּי יִשָּׁמְעוּ בַּעֲטֶרֶת דְּבָרִים׃ לָכֵן אַל תִּשְׁווּ לָמוֹ כִּי יֹדֵעַ אֲבִיכֶם מַה מַּחְסוֹרְכֶם טֶרֶם תִּשְׁאֲלוּ מִיָּדוֹ׃ וְאַתֶּם כֹּה תִתְפַּלָּלוּ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדַּשׁ שְׁמֶךָ׃ תָּבֹא מַלְכוּתֶךָ יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה בַשָּׁמָיִם׃ תֶּן לָנוּ הַיּוֹם לֶחֶם חֻקֵּנוּ׃ וּסְלַח לָנוּ אֶת אַשְׁמָתֵנוּ כַּאֲשֶׁר סֹלְחִים אֲנַחְנוּ לַאֲשֶׁר אָשְׁמוּ לָנוּ׃ וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי מַסָּה כִּי אִם הַצִּילֵנוּ מִן הָרָע כִּי לְךָ הַמַּמְלָכָה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן׃ כִּי אִם תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם אֶת אַשְׁמָתָם גַּם אֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם׃ וְאִם לֹא תִסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם אֶת אַשְׁמָתָם גַּם אֲבִיכֶם לֹא יִסְלַח לָכֶם אַשְׁמַתְכֶם׃ וְכִי תָצוּמוּ אַל תִּהְיוּ כְחַנְפֵי לֵב מַקְדִּירֵי פָנִים אֲשֶׁר יַפִּילוּ פְנֵיהֶם לְהִוָּדַע לִבְנֵי אָדָם בְּתַעֲנִיתָם אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הִנֵּה שְׂכָרָם לִפְנֵיהֶם׃ וְאַתָּה כִּי תָצוּם תָּסוּךְ רֹאשְׁךָ וְתִרְחַץ פָּנֶיךָ׃ וְלֹא תִוָּדַע לְאָדָם בְּתַעֲנִיתְךָ כִּי אִם לְאָבִיךָ בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַסֵּתֶר גְּמוּלְךָ בַּגַּלוּי יְשַׁלֶּם לָךְ׃ לֹא תַאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ שֶׁשָּׁם יֹאכַל עָשׁ וְרָקָב וְגַנָּבִים יַחְתְּרוּ וְיִגְנֹבוּ׃ אֶפֶס אִצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמָיִם שָׁם לֹא יֹאכַל עָשׁ וְרָקָב וְגַנָּבִים לֹא יַחְתְּרוּ וְלֹא יִגְנֹבוּ׃ כִּי בִמְקוֹם אוֹצָרֶךָ שָׁם יִהְיֶה גַם לִבֶּךָ׃ נֵר הַגּוּף הוּא הָעָיִן לָכֵן אִם עֵינְךָ תְּמִימָה בְּכָל חַדְרֵי בִטְנֶךָ יִהְיֶה אוֹר׃ וְאִם עֵינְךָ רָעָה חֹשֶׁךְ בְּכָל חַדְרֵי בִטְנֶךָ וְאִם הָאוֹר בְּךָ חֹשֶׁךְ מַה גָּדוֹל חָשְׁכֶּךָ׃ לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד אֲדֹנִים שְׁנָיִם כִּי אִם יִשְׂנָא אֶת הָאֶחָד וְאֶת הָאַחֵר יֶאֱהַב אוֹ יִדְבַּק בָּאֶחָד וְהַשֵּׁנִי נִמְאָס בְּעֵינָיו לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן׃ לָכֵן הִנְנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא תִדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם מַה תֹּאכְלוּ מַה תִּשְׁתּוּ וּמַה כְּסוּת לְכַסּוֹת בְּשַׂרְכֶם הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ יְקָרָה מֵאֹכֶל וּבְשַׂר אִישׁ מִכְּסוּתוֹ׃ הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָּׁמָיִם לֹא יִזְרְעוּ לֹא יִקְצְרוּ וְלֹא יַאַסְפוּ לִמְגוּרוֹת וַאֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם מְכַלְכֵּל אֹתָם וְאַתֶּם הֲלֹא נַעֲלֵיתֶם יֶתֶר הַרְבֵּה עֲלֵיהֶם׃ וּמִי הוּא הֶחָרֵד מִכֶּם יוּכַל לְהוֹסִיף עַל קוֹמָתוֹ גֹּמֶד אֶחָד׃ וְלָמָּה תִדְאֲגוּ לִכְסוּת הִתְבּוֹנְנוּ אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה אֵיכָה יַעֲלוּ יָצִיצוּ וְלֹא יִיגְעוּן וְלֹא יִטְווּן׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם גַּם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֶן׃ וְאִם כָּכָה יַעֲטֶה אֱלֹהִים אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר יָצִיץ הַיּוֹם וּלְמָחֳרָתוֹ יֻתַּן בְּתַנּוּר אַף כִּי אֶתְכֶם קְטַנֵּי אֱמֻנָה׃ לָכֵן אַל תֶּחֶרְדוּ לֵאמֹר מַה נֹּאכַל וּמַה נִּשְׁתֶּה אוֹ מַה נִּלְבָּשׁ׃ כִּי כָל אֵלֶּה מְבַקְשִׁים הַגּוֹיִם וַאֲבִיכֶם בַּשָּׁמַיִם יֹדֵעַ כִּי אֵלֶּה מַחְסֹרֵיכֶם הֵמָּה׃ אַךְ בַּקְּשׁוּ רִאשֹׁנָה מַלְכוּת אֱלֹהִים וְצִדְקָתוֹ וְכָל הַחֲפָצִים הָהֵם יִנָּתְנוּ לָכֶם מַתָּנוֹת נוֹסָפוֹת׃ לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר יוֹם מָחָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ דַּי לַיּוֹם בְּצָרָתוֹ׃

 

פרק ז'

לֹא תִשְׁפְּטוּ וְלֹא תִשָּׁפֵטוּ׃ כִּי בַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר תִּשְׁפֹּטוּ תִּשָּׁפְטוּ גַם אַתֶּם וּבַמִּדָּה אֲשֶׁר תָּמֹדּוּ יִמַּד לָכֶם גַּם אַתֶּם׃ וְלָמָּה תַבִּיט אֶל שְׁבָבִים אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ וְלֹא תָשֶׁת לֵב אֶל הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינֶךָ׃ אוֹ אֵיךְ תֹּאמַר לְאָחִיךָ הֶרֶף וְאָסִירָה שְׁבָבִים מֵעֵינֶךָ וְהִנֵּה קוֹרָה בְּעֵינֶךָ׃ הָסֵר חָנֵף רִאשֹׁנָה אֶת הַקּוֹרָה מֵעֵינֶךָ וְאַחֲרֵי כֵן רָאֹה תִרְאֶה לְהָסִיר שְׁבָבִים מֵעֵין אָחִיךָ׃ לֹא תִתְּנוּ הַקֹּדֶשׁ לַכְּלָבִים וְאֶת פְּנִינֵיכֶם לַחֲזִירִים פֶּן יִרְמְסוּם בְּרַגְלֵיהֶם וְשָׁבוּ וְטָרְפוּ אֶתְכֶם׃ שַׁאֲלוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם דִּרְשׁוּ וְתִמְצָאוּ דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם׃ כִּי כָּל הַשֹּׁאֵל יִקַּח וְהַדֹּרֵשׁ יִמְצָא וְהַדֹּפֵק יִפָּתַח לוֹ׃ כִּי מִי אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר בְּנוֹ שָׁאַל מִמֶּנּוּ לָחֶם וַיִּתֵּן לוֹ אָבֶן׃ אוֹ אִם בִּקֵּשׁ דָּג וַיִּתֵּן לוֹ נָחָשׁ׃ וְאַף כִּי רָעִים אַתֶּם תֵּדְעוּן לָתֵת מַתָּנוֹת טֹבוֹת לִבְנֵיכֶם אַף כִּי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֶּן טוֹב לְדֹרְשָׁיו׃ לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר תַּחְפְּצוּ שֶׁיַּעֲשׂוּן לָכֶם אֲנָשִׁים עֲשׂוּ לָהֶם כְּמוֹ כֵן גַּם אַתֶּם כִּי זֹאת הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים׃ בֹּאוּ בַשַּׁעַר הַצָּר כִּי רָחָב הַשַּׁעַר וְהַדֶּרֶךְ רְחָבָה הַמּוֹלִיכָה אֶל הָאֲבָדּוֹן וְרַבִּים הֵם הַבָּאִים שָׁמָּה׃ וּמַה צַּר הַשַּׁעַר וְהַדֶּרֶךְ מַה צָּרָה הַמּוֹלִיכָה אֶל הַחַיִּים וּמֹצְאֶיהָ מְתֵי מִסְפָּר הֵם׃ הִשָּׁמְרוּ לָכֶם מִנְּבִיאֵי שָׁקֶר הַבָּאִים לִפְנֵיכֶם בְּעוֹר כְּבָשִׂים וְהֵם זְאֵבֵי טָרֶף׃ בְּפִרְיָם תַּכִּירוּ אֹתָם הֲיִבְצְרוּ עֲנָבִים מֵעַקְרַבִּים אוֹ תְאֵנִים מִצְּנִינִם׃ כֵּן כָּל עֵץ טוֹב יַעֲשֶׂה פְרִי טוֹב וְעֵץ נִשְׁחָת פְּרִי מָשְׁחָת׃ עֵץ טוֹב לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת פְּרִי מָשְׁחָת וְעֵץ נִשְׁחָת לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב׃ וְכָל עֵץ בִּלְתִּי עֹשֶׂה פְרִי טוֹב יִגָּדַע וְיֻתַּן לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ׃ עַל כֵּן בְּפִרְיָם תַּכִּירוּ אֹתָם׃ לֹא כָל הַקֹּרֵא לִי אָדוֹן אָדוֹן יָבֹא לְמַלְכוּת הַשָּׁמָיִם כִּי אִם הָעֹשֶׂה רְצוֹן אָבִי אֲשֶׁר בַּשָּׁמָיִם׃ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֹאמְרוּ אֵלַי רַבִּים אֲדֹנִי אֲדֹנִי הֲלֹא בְשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ בְּשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת׃ אָז כֹּה אַגִּיד לָהֶם לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶם מֵעוֹדִי סוּרוּ מִמֶּנִּי פֹּעֲלֵי אָוֵן׃ לָכֵן כָּל הַשֹּׁמֵעַ לִדְבָרַי אֵלֶּה וְעֹשֶׂה אֹתָם אֶעֶרְכֶנּוּ לַחֲכַם לֵב אֲשֶׁר בָּנָה בֵיתוֹ עַל הַסָּלַע׃ הַגֶּשֶׁם נִתַּךְ אַרְצָה נַחֲלֵי מַיִם יִשְׁטֹפוּ וְרוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה וַיִּפְגְּעוּ בַבַּיִת הַהוּא וְלֹא נָפַל כִּי יֻסַּד בַּסָּלַע׃ וְכָל הַשֹּׁמֵעַ לִדְבָרַי אֵלֶּה וְלֹא יַעֲשֶׂה אֹתָם נִמְשַׁל לַחֲסַר לֵב אֲשֶׁר בָּנָה בֵיתוֹ עַל הַחוֹל׃ הַגֶּשֶׁם נִתַּךְ אַרְצָה נַחֲלֵי מַיִם יִשְׁטֹפוּ וְרוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה וַיִּפְגְּעוּ בַבַּיִת הַהוּא וַיִּפֹּל וַיְהִי לְמַפֵּלָה גְדוֹלָה׃ וַיְהִי כְּכַלּוֹת יֵשׁוּעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּתְמְהוּ הֲמוֹן הָעָם עַל תּוֹרָתוֹ׃ כִּי הָיָה מוֹרֶה אֹתָם כְּהוֹרֹת אִישׁ שִׁלְטוֹן וְלֹא כַסּוֹפְרִים׃

 

*****

 

 

The ‘NAME’ of God יהוה (Ye-ho-v-ā not to be Voiced out-loud)

and the original Hebrew Name of Jesus יהושע (Ye-ho-shu-ah)

are Vibrational Sounds – KEYS to ‘His’ and ‘your’ Higher Reality.

 

 

'השם' של אלוהים יהוה (יְ-הֹ-וָה שאין להגותו בקול)

ושמו העברי המקורי של ישו (יְ-הֹ-שוּ-עַ)

הם צלילי תדר - מפתחות למציאות הגבוהה 'של אלוהים' ו'שלך'.